לא משנה מקום, גם זמן לא משנה

בימים כאלה של שמש יוקדת, אני מצמצמת עצמי לכדי ריבוע קטן בתחנת האוטובוס בחום היום. השמש מקצה לי עשרים סנטימטרים של צל מפלט, ואני מתכנסת לתוכו בנחישות. הרחוב ובאיו נראים לאים, עייפים. כבר חודשיים שאפילו כאן על ההר אנחנו מתאדים בשמש הקופחת, ונראה כאילו כולם פשוט ממתינים שזה ייגמר. האוטובוס מגיע ואני מעבירה רגל אחר רגל החוצה ממלבן הצל שלי, ותוך שנייה אני מרגישה את האוויר החם עוטף את כפות רגלי, כמו להעביר רגל מעל להבות מלהטות. בין לבין אני מקללת את העור הבהיר כל כך שלי, שסוחף אותי עכשיו להרפתקאות חדשות של כתמי פגמנטציה ומכריח אותי להתקיים בימים אלו בצמוד למקדם הגנה חמישים לפחות. העור שלי כל כך בהיר שרופאי עור שאני פוקדת מדי פעם מביטים בי בתוכחה על שהעזתי לצאת החוצה בכלל. כל ביקור אצלם משננים לי הלוך ושוב את שתי הדברות לעור בהיר- כובע וקרם הגנה. ואני מיישמת. כל יום, לכל מקום. לפעמים אני מדמיינת את המגע של קרני השמש בעור שלי כתסיסה איטית ורעה, והדבר מבהיל אותי מספיק ללכת רק בצילו המוצל של הרחוב. ארורות הן שעות הצהריים האלו, שגם בעיר שופעת עצים כמו עירי אני מדלגת במהירות מכתם צל אחד נדיר למשנהו. ובכלל, אני רוצה להחליף כמה מילים עם מי שמעצב את תחנות האוטובוס האלו, לברר מה לעזאזל עשיתי לו שהוא מתעלל בי ככה.

בלילות הבחור המתוק שלי מפשיט אותי בעדינות ומנשק ומתפעל מהעור השקוף שלי. אצבעותיו נעות עם העורקים שלי מהבטן לאגן והוא מהלל את השקיפות ומתמוגג ממנה בקול רם, בזמן שאני מעבירה את אצבעותיי על העור השזוף שלו, יפה וכהה משלי, עמיד ובנוי לארץ הזאת משלי, ומקנאה. איפה השתזפת ככה, אני שואלת. הוא צוחק ועונה- זה הצבע שלי, ככה נולדתי. ואני מקנאה. כל כך יפה ונעים העור שלו.

לפעמים כשאנחנו מתחבקים בבוקר או לפני השנה בעירום במקלחת, אני מגניבה מבט למראה, ומציינת לעצמי- תראי איך הוא מניח עליך את הידיים שלו, הוא באמת אוהב אותך. ורק מהעדינות בה הוא נוגע אני אוהבת פי שבע.

התחלתי לקרוא זלדה. בעבר חברותי ואני היינו צוחקות מהשם הארכאי הזה. היום אני נפעמת ממה שיצא תחת אצבעות ידיה. אינני מכירה מספיק משיריה וסיפוריה עדיין, לכשאכיר אעתיק קצת לפה.

כשפתחתי את הספר שלה, מתנה יקרה לליבי, התחלתי לקרוא וממש צפיתי ברוגע את הפגישה עם "בית חינוך עיוורים" בירושלים. אני אסביר. כל סופר או משורר ירושלמי או ירושלמי לשעבר שקראתי, הזכיר בספרו את בית חינוך עוורים. תמיד בשמו זה, ותמיד באותה נימת יראה דקה שעולה ממנו. עמוס עוז, יהודה עמיחי, מאיר שלו (אני כמעט בטוחה), חיים באר, ובוודאי עוד רבים אחרים. וכשקיבלתי את הספר של זלדה, עלתה בזכרוני סצינה מספרו של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך", בה הוא מספר על מורתו האחת והיחידה- זלדה. ומאז יודעת אני, שעתידה אני לפגוש בה מתישהו שוב. כי אם עמוס עוז זוכר אותה ככה, ודאי שאני חייבת לברר עוד על גברת זו. והנה בפתח ספרה, בית חינוך עוורים. מעולם לא הייתי שם. בדמיוני יער אורנים ירושלמי ובתוכו חומת אבן גבוהה, מאחוריה בניין קר וחסר צבע, ממנו יוצאים ונכנסים ילדים מסכנים. ועל החומה מצידה החיצוני נתלים ילדים סקרנים וחטטנים, שבאו להציץ באלו המסכנים, ולקול צעקות המורים שמבחינים בהם קופצים חיש קל מהחומה ונסים העירה. אני לא יודעת מי שתל לי במוחי דימוי זה, ייתכן והוא מופיע אצל מאיר שלו או עמוס עוז, אני כמעט בטוחה שאחד הילדים החטטניים האלו הוא דמות מספריהם, אבל אי אפשר להיות בטוחה.

ובינתיים זלדה מפעימה.