לא משנה מקום, גם זמן לא משנה

אני יוצאת אל המרפסת

שני ציפורים זכרים הנקראים מיינה והגיעו לכאן מהודו

עומדים על אדן החלון שממול ומתכרבלים זה עם זה מפני הרוח

הים במרחק נגיעה

שום דבר לא מפריד

כלוב הזהב

קלאסי

אחת החברות הגדולות בתחום

ואני

בין ההר לים

כלוב זהב של קייטרינג

קיוביקים

תגים מזהים

ומכונות קפה

מה לעזאזל

ואיך

והלוואי ולא אשבר

והלוואי ולא אתפתה

והלוואי ואשאר שפוייה

בתוך כל הבלאגן הזה.

האמת היא שיש לי הרבה מה לכתוב, מה להגיד, אבל הכל נמחק מול המסך עכשיו, כשהחיים שלי כל כך בחוץ. כל כך עמוסים וכל כך פועמים, ואם הייתי צריכה לקצר לשתי מילים הייתי אומרת "הכל טוב". באמת הכל טוב. התוכנית מתקדמת כמצופה. סטיות מינוריות מהמסלול- מועדי ב', כשלונות קטנים, עלבונות קטנים. ההרגשה הבלתי נמנעת שזרקו אותי מהר מדי לתוך כל זה- לומדת ועובדת, שוכרת דירה עם בן זוג. מי זאת בכלל?? היתה שואלת אני של לפני שנה שנתיים. 

הבחור ואני גרים ביחד, כבר כמה זמן. ואמנם לא בזה התחלתי אבל זה הכי חשוב. איך חיכיתי לזה. איך חיכינו. ואיזה כיף. לחזור מהעבודה או הלימודים- והוא פותח לי את הדלת. לחכות לו כשהוא חוזר אחרי. להדביק לו נשיקה לטרוק מאחורי את הדלת ולהשאיר בחוץ את כל טרדות היום-יום. עכשיו זה הוא ואני רוקדים בסלון, מבדלים במטבח, אוכלים ליד השולחן, מתקלחים במקלחת הצרה, ומדברים במיטה עם אור קטן, מדברים במיטה בחושך, מתחבקים ונרדמים. לבד כל זה לא היה לי. אמנם הייתי עושה את כל אלו, אבל מתוך דרבון כזה, חיצוני- רק למהר ולסיים עם זה כבר. ואז ללכת אליו, או הוא אלי... ועכשיו כל אלו- בישולים נקיונות וארוחות- בנחת, בחום, באהבה. ולהסתובב כאן עירומים, חצי לבושים, מה זה משנה כי זה רק שנינו. 

לפני שעברנו, ממש כשספרנו את הימים, היינו אצלו במיטה ואמרתי לו "הולך להיות לנו בית!"

והוא הצמיד אותי אליו ואמר לי "כבר יש לנו"

וזה נכון, וזה הכי יפה בעולם. הוא הבית שלי. כשהוא איתי יש בי רוגע. אני לא יודעת איך להסביר.

נפתח לו עוד סמסטר. לא רואים את הסוף, האמת. אבל מתחיל להסתמן איזה אופק. אני כבר באמת חושבת שלמרות שיש עוד קורסים רעים וקשים- נראה שהרע ביותר מאחורי. אני מאמינה בעצמי ואני אעשה את זה. עכשיו צריך גם להצליח לא לקרוס תחת העומס של לימודים ועבודה. ואם נודה באמת, העבודה הזאת לפעמים קשה מהלימודים. אבל זה בסדר, אני אתמודד. אני לא אדם מבריק, וזה חבל, כי אני במקצוע שמלא בכאלו. אני ממוצע ומטה. אבל מקווה שאם וכאשר אמצא את הנישה שלי, אוכל להתמחות להתמקצע להתחדד להשתייף ולהיות טובה באמת בתחום שהוא גרגיר אינפניטיסימלי מתוך כל הידע האנושי. ויש בזה נחמה, תאמינו או לא.