לא משנה מקום, גם זמן לא משנה

בקו שלי חזור מהעבודה אני מוצאת אותה. חיילת, סוודר ירוק גדול מסתיר ברישול גוף דקיק. ילדה טובה, אי אפשר לפספס- מאלו שקושרות את השיער בגומייה שצמודה לעורף. ועייפה, כל כך עייפה. עפעפיים כבדים מכסים על עיניים מזוגגות, גוף לאה כמעט ונופל קדימה מכובד היקום כולו. מבטה בוהה משך כל הנסיעה. ככה כמה פעמים אני מזהה אותה בין המון האדם הדחוק על הקו המבוקש הזה. יום אחד מצאה מקום ישיבה. בכלל לא שמתי לב אליה כשנעמדתי מאחוריה במקרה, מכינה עצמי לטלטלות הדרך. שיערה אסוף בחוסר רצון, על כך יעידו קווצות שיער מתולתלות סוררות שמזדקרות מעלה, ושוב הגוף העייף הזה. האוטובוס מזדחל מעלה אל העיר, פקקים של שיבה הביתה. לפני החיילת גוללת מטה במכשיר הסלולרי, ומתוך שיעמום, לא מתוך סקרנות, נשבעת, אני מציצה- מדי פעם אני גונבת כך חדשות, ידיעה בעיתון, משהו. אבל מסטטיסטיקה של החודשים האחרונים צר לי לבשר לכם שרוב נוסעי האוטובוסים על פי מדדי המדוייק שקועים אך ורק בפייסבוק. אצבעות רזות גוללות עמוד שכותרתו, פתאום אני מבחינה "האם אני בדיכאון?" אני קופאת, מנסה להתיק את המבט. נראה שהעמוד לא השיג לה אבחון מספק, ושעה שהאוטובוס מנווט דרכו הלאה, היא מנווטת את הדפדפן לעמודים שונים וכעת אין ספק שעבור עצמה היא מחפשת תשובה, לא עבור חבר. האצבע ממשיכה לגלול, ואני שכבר ויתרתי על ענייני מוסר, שוקלת את צעדי. נערה, בת כמה היא יכולה להיות כבר- אולי תשע עשרה. לא טוב לה, זה הרי ניכר. אולי אפילו כותבת כאן, מתייסרת. אולי שווה להגיד לה משהו? כמו מה, טפשונת? לא יודעת, אולי- ראיתי, זה יעבור? אבל מה את כבר יודעת על דיכאון, אמנם היית שרוייה בעצב תקופות קצרות בחייך- אבל מכאן ועד לדיכאון? אני לא יודעת. מניחה שפשוט רציתי להגיד משהו כמו- את בצבא, זה כל כך מוכר. אבל זה רק עוד שנה, שנה וחצי. וגם זה יעבור.

באחד הבקרים בדרכי לעבודה, על אותו קו ממש בכיוון ההפוך- עולה על האוטובוס נערה. אני לא יודעת בת כמה היא, גם אני כבר איבדתי היכולת לאמוד גילאים של הנערות בימינו. יפה. מטופחת. לבושה לא מותיר מקום לספק- אני לא סתם מקובלת, אני מלכת השכבה. על ראשה כובע צמר קטן וסמלי, לא מכסה אפילו את האוזניים- סתם נח לו כך על שיער חלק ומבריק (מישהו יודע אולי לאן נעלמו מתולתלות ארצינו? נראה שאין כאלו בטווח הגילאים 12-17). עור פניה ללא רבב, והיא יפה, כל כך יפה. אני מנסה שלא לבהות. אבל למזליסטית הזאת פנים יפות, זוויות שפתיה מתעגלות בצורה ששובה את הלב. אני לא מגזימה, שובה את הלב- חיוך קטן ומתוק. היא שקועה בסלולרי, במה שנראה מהצד כמו התכתבות נמרצת שלא פוסקת לרגע. אני יורדת מהאוטובוס ומרגישה מוזנחת ומכוערת, כמו תמיד אחרי שאני רואה בנות כמוה.

כמה שבועות אחרי באותה נקודה היא עולה שוב. הסטוקרית שבי מאושרת. מתיישבת מולי. הפעם אינה מחייכת. הזוויות היפות שינו צורה. עדיין יפה, כמובן, אבל חסרה את אותו קסם. הפעם היא יושבת ממש מולי ברביעייה, ואני מסתכלת קדימה, היא בזווית עיני, בעיצומו של מה שנראה כמו התקף שיהוק. כעבור כמה רגעים אני מבינה שלא שיהוקים, אלא טיקים כאלו, בולטים מאוד ובלתי פוסקים. באחת היא נראית לי אחרת. לא יודעת להסביר. כל הטינה שפיתחתי אליה בנסיעה הקודמת מתחלפת ברחמים.