לא משנה מקום, גם זמן לא משנה

ובאמצע כל זה עולה התהיה- האם הצלחתי? האם הייתי עבור מישהו ה girl next door?

האם מתישהו נראיתי מהצד כמו שקיוויתי להיראות כל השנים?

האם נעלמו אפילו לרגע הגמלוניות, הכובד, הגודל?

ומה זה משנה עכשיו בכלל.

כשיש לי אותו. הכי טוב וטהור ויפה ואוהב ומתוק. ככה עם ו' של תוספת לכל תואר כי ככה הוא באמת.

עוד ועוד ועוד דברים טובים.

למה לפעמים אני רוצה לנסוע לאמריקה. למה השם נוואדה קורא לי ולאן.

למה אני חושבת לפעמים על הפרוורים שראיתי בסרטים מצויירים ואחר כך בסרטי מתבגרים, עם המדשאות שפונות לכביש והבריכות התכולות.

האם יכולתי לגדול שם? האם הייתי קוראת בשקיקה את ג'ק קרואק וזונחת את קניוק, ולא להיפך?

הרבה יוצא לי לחשוב על למה אני דווקא כאן בארץ הזאת. ולמה אני אוהבת אותה כל כך. והאם אני כאן מתוך "קטסטרופה הסטורית" כמו בנאום של עגנון, או מתוך... מתוך מה בעצם?

כשמישהו שאל אותי פעם מה הופך אותי ליהודיה ועניתי "הסטוריה"- מה הייתי עונה עכשיו? ככל שהמסע הזה נמשך אני מבינה פחות ופחות, כמו ספר של קניוק באמת. 

האמת שזה מדי פעם תוקף אותי, העניין הזה, ומתנחל אצלי בראש למה שעות ולא עוזב. אולי הייתי עונה "הסטוריה ומסורת".

דברים שאהבתי והכרתי פעם הופכים להם לאיטם לנוסטלגיה, ואני רצה לפניהם באמוק, מפחדת שגם עלי מישהו יגיד שפעם הייתי משהו אחר. 

תראו, הניינטיז חוזרים לאופנה עם כל השרשראות המכוערות והחונקות הללו ששמנו לעצמנו על הצוואר ועלו שמונה שקלים (אני זוכרת עד היום) בחנות בגדים בשכונה.וזה עושה לי מעין אי נוחות בבטן להסתכל על זה ולהיות משהו אחר מילדה בת עשר. אני... קשה לי להסביר. 

אני זוכרת סרט שראיתי אצל בת דודה שלי עם התאומות אולסן, והיו שם החופים של סידני ואני לא חושבת שידעתי בכלל שזה מקום שאפשר ממש להגיע אליו אם לא נולדים בו. פעם החיים בכל מיני מקומות היו כל כך שונים, והיום לפעמים אי אפשר לדעת איפה אתה. אני רק זוכרת שאלו היו חופים כל כך יפים וחשבתי שאלו החופים היחידים בעולם שנראים ככה, עם החול הלבן הזה. האמת שאין לי מושג איך נראית באמת החופים של סידני, ועכשיו אני מפחדת לבדוק.

המקום הזה נטוש, הא? בסדר, זה רק הגיוני. 

לפעמים נורא מתחשק לי לכתוב משהו אבל אין לי זמן ובמקום לשחרר את זה פה, זה יושב ומעיק לי על החזה כמה שעות עד שאני שוכחת מזה.