לא משנה מקום, גם זמן לא משנה

זה לא רק שלא הייתי פה, אני לא כתבתי כבר איזה שנה. זה כל כך מוזר להיות פה שוב, בחלל הנטוש הזה, אבל כל כך מרגיע. המילים נוזלות לי מהאצבעות. בדרך לכאן באוטו החלטתי שיש לי זמן לשבת ורק מלתכנן מה לכתוב עלה בי גל של רגש ישן, עתיק ממש. הרבה דברים קרו בזמן הזה שבין אז ובין עכשיו. אם לקצר את הכל אני יכולה לכתוב שנעשיתי בורגנית. יש ברשותי רכב ואני מסיעה אותו עד קצה מגרש החניה וחזור כדי למצוא את המקום הריק הקרוב ביותר לבניין שלי, לחסוך לי חמש צעדים. אני עובדת בהיי טק כל יום וממהרת מהעבודה שלי לכל מיני דברים כמו חוג פילאטיס ומשהו שאני צריכה להחליף בקניון, יוצאת לרקוד רק בחתונות ומתחזקת מקרר עמוס מגנטים. אני מרגישה כאילו אני שנייה ורבע ממופעי ילדים בחול המועד בקניון עם שני זאטוטים זבי חוטם מוזיקה מחרישת אוזניים וסופגניות. זה מלחיץ אותי מצד אחד ואמא שלי והשחלות מצד שני. כאילו הכל מתכנס לאיזו נקודה בלתי נמנעת שהיא בהכרח חול המועד בקניון וילדים שבוכים תקני לי. אני קוראת הרבה אבל לא כותבת כלום. אפילו לא מעתיקה את הקטעים שהרעידו בי משהו לשום מקום- ואני מרגישה שהמילים מתמוססות לי לאד שקוף ונעלמות. אני קוראת ספרות אמריקאית - כל מיני דברים מהמאה הקודמת, פתאום נכנס בי איזה משהו, כאילו אמריקה קרובה. אני מקפידה להכנס לכל כתבה על דור הY, הדור שלי, ולשנוא אותי אותנו ואותם כשאני מצליחה לעשות הפרדה. אני רוצה לצעוק שנכון שיש לי כל הפריוולגיות אבל רבאק אני רואה אתכם בפייסבוק עם הבגדים החדשים שלכם וחול כל שני וחמישי ובא לי להעיר אתכם ועל הדרך גם אותי ולהזכיר שאני עוד מעט בת שלושים, כל הנשים שאני מכירה היו אמהות לשניים או שלוש בגיל הזה ואני מגרדת בפופיק וגוללת למטה את הפיד. אני חושבת שלעולם לא אוכל לדאוג לעוד מישהו חוץ מעצמי, כי תמיד יהיה סרטון חתולים ביוטיוב שעוד לא ראיתי. אני רואה כל מיני אנשים מתמודדים עם חווית ההורות ואני נפעמת ומזועזעת באותה נשימה. היו כל כך הרבה דברים שהבטחתי לעצמי לגבי הורות ופתאום אני לא רואה איך אקיים. אני חושבת שזה מוזר, איך שהדברים האלה היו רחוקים ממני לפני החתונה (אה, כן, התחתנו, יש לי את הבעל הכי מדהים, בחיים שלי לא דמיינתי שיהיה לי כל כך טוב) ואיך ברגע שחזרנו לדירה שלנו פתאום התחלנו לשאול אחד את השני שאלות כאלה רציניות ואנחנו מעלים התלבטויות הרות גורל. אני לא רוצה לבכות על הילדות או על הנעורים כי אני מרגישה שזה פתטי כי תכלס אני מתנהגת כמו בת עשרה כבר עשר שנים יותר מדי- ואם זה לא מספיק היום מדדתי מין טייץ שמתהדר בכינוי ג'ינס וחשבתי לרגע שאראה בזה טוב כמו הדוגמנית. אני חושבת שמעולם בעצם לא התבגרתי- ידעתי את זה תמיד אבל פתאום זה פחות מצחיק ויותר עלוב וכמובן פתטי. היתה לנו חתונת בזק (אני לא באמת רוצה להסביר יותר מדי עשל נסיבות חיינו עכשיו)- היא לחלוטין לא היתה בשבילנו ולא היתה דומה בכלל למה שרצינו. רמסנו את כל העקרונות שלנו עד האחרון שבהם, וזה כאב אז וזה כואב לי גם היום. את כל זה עשינו בשביל עיקרון שאי אפשר להסביר בכלל בלי להכנס לכל זה, אבל אני אומרת בלב מלא שהיה זה הדבר הנכון לעשות. אנחנו רצינו משהו אינטימי בחצר עם כמה פשטידות ועוגה ובלי להרשם ברבנות (ככה אני רציתי לפחות) ובסוף מה שעשינו היתה חתונת ענק עם סידורי מרכז שולחן סטייקים דיג'יי צלמי מגנטים ורב מצהר (לפעמים אני רואה בזה חצי נחמה). הרגשתי כל כך רע בחלק מהתהליך, במיוחד כשכל האנשים שרצו שנשכור אותם הבטיחו לנו חתונה "שיראו שהיא שלכם" משהו "מיוחד" או במקרים הקשים ביותר "בלתי נשכח" (לא סגרנו עם אף אחד שהבטיח לנו משהו כזה). עולם החתונות הוא השוק הכי הזוי ומטורף שראיתי בחיי, הוא סכריני ומתוק עד בחילה, וכל כולו שופוני בלתי נלאה. אני ראיתי דברים שלא ידעתי שקיימים בכלל- נשמעים כמו פארודיה על עצמם. בסוף היה לנו כיף. אבל היתה לנו הקלה גדולה שזה נגמר. לכולנו, לשתי המשפחות. זה לא ייאומן איך ערב אחד יכול במשך חודשיים להפוך חיים של כל כך הרבה אנשים. אבל יש לנו משפחה מדהימה וחברים מדהימים, וברגעי המשבר הקשים (אני לא מאחלת לאף אחד בעולם לתכנן חתונה שמעורבות בה נסיבות כאלו) כשהתרסקתי בבכי (בחיי שלא היה לזה קשר לשמלה, לאיפור או לדיג'יי) ההורים שלי ובעלי המתוק ידעו להרים אותי גם מזה.

לא רציתי לכתוב את זה למעלה בין כל הציניות הזאת אבל לפני החתונה, לפני הצעת הנישואין, סבתא שלי נפטרה. אני חושבת שלא בכיתי על זה מספיק, אני חושבת שאין מספיק מילים עצובות שאני מכירה שיכולות לתאר את הפספוס העצום הזה. מכל כך הרבה סיבות. האחת והראשונה שבהן היא שאני לא יודעת רוסית. השנייה היא שאף פעם לא התאמצתי מספיק בשבילה. והשלישית היא שהיא אהבה אותנו כל כך ונתנה לנו הכל וכשהבנתי את זה לפני כמה שנים כבר היה מאוחר. האלצהיימר הארור כבר כרסם בה, ואני לא יודעת בכלל אם היא ידעה שאני אוהבת אותה כל כך. אני חושבת שידעתי תמיד, גם בתור נערה, שככה בדיוק יהיה. שכזאת תהיה תחושת ההחמצה עם סבתא שלי. שעלתה לכאן מארץ מורעבת עם חנויות שבהן מדפים ריקים, עלתה לכאן עם משפחה קטנה והתיישבה איפה שאמרו לה, עבדה איפה שנתנו לה, ונתנה את כל מה שהיה לה לשני הילדים שלה, ומאוחר יותר לנכדים שלה, שהיא לא יכלה להבין את השפה שלהם, אז דיברה אל כולנו בבישולים בנשיקות בחיבוקים ובביטויים ביידיש שהיו מצחיקים אותנו ולכן גם אותה. אחר כך התבגרנו והם עברו קרוב אלינו, עוזבים מאחור מעט חברים ובאים לעיר זרה, לבניין זר, מסתגרים בו מפני העולם והארץ הזאת הנושכת, המפחידה. ופעם ב... אני מתביישת אפילו לכתוב... שבועיים... הנכדים מגיעים והיא כל כך שמחה ואנחנו ממצים וכבר רוצים ללכת. אין שום דבר יפה בזקנה, אין שום דבר הוגן ביחסי סבים ונכדים, ועדיין הייתי צריכה, והגיע לה, שנתנהג אחרת. 

וכאילו זה לא מספיק, היא כבר לא תדע שהתחתנתי. היא כל כך רצתה לראות את זה קורה, שאני חושבת (למרות שזה גורם לי לבכות) שהידיעה שאני מתחתנת היתה עשויה לפרוץ אפילו את חומות האלצהיימר ולשמח אותה. אבל אפילו זה כבר לא. והפספוס הזה, של הידיעה אולי, אם היא רק היתה יודעת, הוא חורק לי על הלב.

סבתא שלי מעולם לא קיבלה מה שהגיע לה. היו לה חיים קשים שבהם רגעים מעטים של אושר (הלוואי ואני טועה), וכל כך הרבה אימה אכזבות וצער. לאחרונה בכל ספר שאני קוראת מדברים על המלחמה ההיא, לפעמים על שתיהן, ואני פשוט לא מסוגלת לתפוס את כמות הצער שהציפה את העולם בשנים האלה. כמות האנשים שאיבדו עולם ומלואו בכל המקומות האלה. אני אפילו לא מדברת על ההשמדה, אני מדברת על משפחות שנקרעו ועוני נורא ורעב ומחלות ודברים שאין לי דרך להודות כל יום על שאני לא מכירה.

זה דור שראה כל כך הרבה צער, כל כך הרבה אובדן, שלפעמים אני פשוט לא מאמינה שיש עוד אנשים בינינו שחיו אז וראו את זה. העולם הוא בלתי נתפס לפעמים.