לא משנה מקום, גם זמן לא משנה

מחלון הבית החדש אני מרגישה שאני יכולה להשקיף אחורה על החיים שלי ולהסיק מסקנות. אני מרגישה שזה הדבר הנכון לעשות עכשיו, כשהחלון משקיף אל עבר אחת התקופות בהן הייתי צריכה את המרחב האנטרנטי הזה הכי הרבה. עברו מאז עשר שנים אולי, ואולי בעצם מאתיים.

כמה אני מרבה לכתוב על חלונות על הרים ועל מקומות שמשקיפים מהם. אני אוהבת להשקיף, אוהבת את המחשבות שזורמות כשמתמקדים באורות נוצצים ורחוקים. באפשרות של כל החיים האחרים שמתקיימים סביב כל אור כזה, ובבועה המבודדת והמבוצרת של כל חלון נוצץ כזה מן הרחוב. אנשים בקריית ים לא יודעים שהסתכלתי על הבית שלהם מרחוק בשעה כזאת של לפנות ליל. הם לא יודעים שהרחתי משם חביתות מטגנות וילדים רחוצים לקראת שינה. איך ייראה הבית שלנו אם וכאשר יהיו בו ילדים. אני סקרנית מאוד אבל חוששת.

אני צריכה לכתוב. אני בתקופה קשה לחוצה והאני שלי רפוי ודועך. אני מקווה שאם אחזור לפרוק קצת מהלב אל המקלדת משהו מכל זה ישתנה. אולי ארגיש טוב יותר אם אזרוק כאן כמה מחשבות או מילים שסידרתי למשפט. בעבר זה היה חלק כל כך משמעותי ממני, והנה עברה כמעט שנה בלי שאכתוב דבר. הנסיבות עלובות, ובינהן אני מונה - המחשב מהעבודה, שממנו אני לא מעזה לכתוב כלום, המגורים עם הבחור, שמזמנים לי ערבים נעימים יותר ביחד מאשר לחוד, ואיזו זילות שנכנסה לחיי לא מזמן בדמות סמראטפון, יש להודות בבושה.

אני לא יודעת מה קורה כאן בישראבלוג, וקשה לי המחשבה של לנטוש את המקום הזה (מה קורה לבלוגים שנעזבים? אני חושבת על הריסות בתים מעלות אבק, כיור שהושארו בו כלים כאילו עוד רגע מישהו יחזור- זה עושה לי רע. תחושה של שכחה עצבות ואבק.) קשה לי לגזור מוות על הכתובת האנטרנטית הזאת, אני מעדיפה להשאיר אותה מוזנחת כך, מאשר לפתוח אחת נוצצת יותר. כמה אנשים בגילי עוד נותרו פה, לחלוק פיסות חיים באמצעות שורות ומילים? מה קורה עם כל האנשים שעקבתי אחרי החיים שלהם ונטשתי באחת?

לפעמים באוטובוס עולה בי משפט, ממש מבעבע מתוכי מהושט אל חלל הפה, ובמקום לחזור הביתה ולכתוב ולהפטר ממנו, הוא נותר לו שם ושוקע על הלשון בתחושה מרה של שכחה ואכזבה. 

האפשרות של חיים אחרים מרתקת אותי, בייחוד כשאני לא בארץ. מנסה לדמיין אותי הולכת לבית הספר התיכון שאני רואה שיירות של נערות יוצאות ממנו אל שמש מלטפת של חמש אחר הצהרים במדינה זרה. איזו תחושה מוזרה לקרוא למקום אחר בית. האם הייתי יכולה להיות אחת מהן, בהתרחשות אחרת של המאה המוטרפת שהיתה אז? מה היה שמי, מה היו המחשבות שלי, מה הייתי קוראת ואיפה היתה העברית?

האם אני יכולה עדיין לראות את הדברין שראיתי לפני תואר הייטק רכב נישואים משכנתא דירה ואיי-רובוט? כמה דברים אני מפספסת בדרך מהבית למשרד ספונה ברכב ממוזג? פעם הייתי רואה עולם שלם בפנים של ילד נלהב בדרך לבית ספר, בשיח זקנים על הספסל, בחתולים מתלטפים ברגלי זרים, במוכרים בחנויות ישנות מכניסים פנימה לחם ועיתונים- האם אפשר שאני מפספסת את כל זה בהתברגנות חסרת שליטה? האם השלב הבא הוא מכונת קפה, תמי בר ומדיח? החיים התחילו לתפוס כיוון מאוד רציני אבל אני רק הולכת ומתיילדת, מתרחקת יותר ויותר מהמודל האחראי והראוי שחשבתי שאהיה לילדי. האם נותר עוד משהו להציל מאז, או שבאמת אין דרך חזרה..?