לא משנה מקום, גם זמן לא משנה

האוטובוס מטפס במעלה, וזאת ההתחלה של הסתיו. אנשים מצלמים שקיעה, ואני חושבת- סתיו יהודי בארץ אבותי. האם יש מישהו שלא מצטט לעצמו את חלפי בתחילתו של כל סתיו. שמש אדומה יוצרת בקצוות העננים פס חד, אדום. משהו חוצה את השמיים ומשאיר אחריו שובל. החיים יפים- צריך לפעמים נסיעת אוטובוס כדי להתעורר לתוך זה. צריך לראות זר מוחלט כותב לעצמו רשימות ספרותיות בטלפון כדי לדעת שאתה לא לבד. וצריך להתאפק שלא להסתכל. 

בימים כתיקונם עוברות לי בראש שורות משירים שהם עולם ומלואו. משתדלת שלא יעוררו זיע של אף שריר בפני. אני כמו מוסלמי שמעביר חרוז חרוז בשרשת תפילה, ונותן שם לכל אחד. אלתרמן, חלפי, עמיחי, גולדברג. וחוזר חלילה. 

(לקחו לי שלושה שבועות להעתיק את הקטע הזה מהמחברת שלי לפה. שומרת שלא ינזלו לי מהיד המוסלמי והשרשרת, דימוי שחשבתי עליו רק אחרי. כאילו עולם שלם תלוי בו. ואולי?)