אני אני.
לפעמים כל כך קשה לי עם עצמי ועם המחשבות המורכבות שאינן מרפות. לא תמיד אפשר לשתף אחרים במחשבות הכי פרטיות של עצמך ואולי זה המקום לעשות את זה ולהשתחרר מהמועקה ומהסטראוטיפים. מקווה שכן. |
| 5/2005
 יום השואה
גם אני כמו בני נוער רבים נסעתי לפולין. עד היום אני לא מבינה למה דווקא אני מכל המשפחה שלי מאז ומתמיד הרגשתי הזדהות עמוקה עם היום הזה. את הכאב, האימה והזוועה. כשהציעו את הנסיעה היה לי ישר ברור שאני נוסעת.
הנסיעה הזו השפיעה עלי מאוד. בשניה הראשונה הייתי מאוד בדיכאון והרגשתי שאין טעם לחיים. היום אני חזקה וגדולה יותר. בוגרת יותר. ומתמודדת אחרת. גם היום בכל שנה כשמגיע יום השואה חברות שלי יודעות שהן צריכות לתת לי את המרחב ביומיים האלה. יודעות שאני עצובה ברמות שהן לא יכולות בכלל לתפוס ושאני חווה בכל שנה את הנסיעה מחדש ורואה את המראות שראיתי שם באדמה הארורה לנגד עיני.
קשה לי לקלוט בכלל שהייתי שם. הייתי באושוויץ בתוך המקלחות. הייתי בבירקנאו שמופיע כמעט בכל סרטי השואה. הייתי שם הלכתי באותם מקומות. ראיתי ערימות של משקפיים, פרוטזות, קערות וכו'. אך היו שתי ערימות שזעזעו את נבכי נפשי יותר מכל. ערימת השערות, צמות קלועות של נשים שנגזז מהן בחופזה. לא יכולתי שלא לחשוב על השיער הארוך שלי ועל הצמה שלי שיכלה בקלות להיות בין הצמות האלו. אני כל כך אוהבת את השיער שלי וזה לכאורה דבר שולי לעומת שאר הזוועות שהן עברו ובכל זאת יש בגזיזת השיער משהו מאוד מזעזע בעיניי. יש פה נטילת האני העצמי. וזה מחריד בעיני. מצמרר את כל עצמותיי וגופי.
הערימה השניה היתה ערימת המזוודות. הייתי שם בחדר ופתאום קראה לי חברה אמרה לי נועה את חייבת לבוא לראות יש פה מזוודה עם השם משפחה שלך. לא האמנתי. אבל כן. פתאום אני רואה מזוודה עם שם משפחה שלי. ושוב הרגשתי שכל עם ישראל שספה שם היה חלק ממני. חלק ממשפחתי.
הייתי במיידנאק. ראיתי ערימת אפר בגודל של הר. שהו לא סתם אפר של אדמה. זהו אפרם של מאות אלפי אנשים כמוני וכמוכם. זה לא ניתן בכלל לתפיסה. לא משנה כמה אתה מנסה להבין את זה, המוח מסרב לקלוט את גודל הזוועה.
הייתי בתוך תא גזים. כן. הייתי בתוך תא הגזים של מיידנאק. הרגשתי על הקירות את השריטות של האנשים שנאבקו על נשימת אפם האחרונה ושרטו את הקירות ביאושם רגע לפני שנפחו נשמתם. זה קורע את הלב והנשמה. לא ניתן להסביר את התחושה במילים. פשוט נורא.
כן, הייתי שם ויצאתי בחיים. הרגשתי צורך לנקום. הבנתי מיד שהנקמה שלי היא לא במוות ובהרס אלא דווקא בחיים ובבניה. באותו יום נשבעתי לעצמי שאשתדל להביא לעולם כמה שיותר ילדים. שאגור בארץ ולא אנטוש אותה לעולם. זו תיהיה נקמתי בצורר הנאצי. זו תיהיה התשובה האישית שלי אליהם. נכלשתם במשימתכם. אני כאן. אני יותר חזקה ממכם. בעצם קיומי ניצחתי אותכם.
| |
| כינוי:
יאושון
בת: 47
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
