::

קלטתם את השנינות בכותרת? פוסט פוסט יומולדת,כי זה פוסט של אחרי יומולדת והמילה"פוסט"זה גם אחרי..טוב,לא משנה. למה אני מרגישה עכשיו כמו מישהו שסיפר בדיחה לא ממש מצחיקה,הרס את הפאנצ' ליין,ועכשיו הוא חוזר עליו כי הוא בטוח שכולם פשוט לא הבינו? ולענייננו-איך היה?

אז ככה:

בחמישי בלילה(היום שלפני)בסוף הרמתי לעצמי לבד כוסית,אחרי ההברזה של המעצבן,אבל הלכתי לישון במצברוח טוב אחרי השיחה הממוחשבת הלא צפויה עם הידיד העתיק ההוא.

שישי(היום הגדול)התעוררתי בשבע בבוקר משיחת מזל טוב מההורים שבחו"ל וחיפשו שעות טלפון ציבורי רק כדי ליצור אתי קשר ביומולדת...

רוב היום הייתי בבית,שיחקתי ששבש יומולדת ועשיתי מארס טורקי ליריב שלי,לכבוד היומולדת(לא משנה שגם הוא ניצח אותי אחרי זה..אבל זה היה רק מארס אז זה פחות שווה).

אח"כ N* ושפיציק קפצו לביקור,מה שתמיד משמח והצחיקו אותי,אבל נאלצתי לגרש אותם אחרי פחות משעה כי המשפחה כבר קראה לי לארוחת צהריים של היום הולדת,ובדיוק כשעמדנו לשחק סופר אונו(שזה כמו אונו רגיל,אבל עם מכונה שיורקת עליך את הקלפים,ואונו זה בכלל כמו טאקי אבל פחות כיף ופחות נוסטלגי).

אז התלבטתי בין יציאה בערב לדאבלין עם החברים לבין לחפש פאב שיש בו גם ריקודים ויש סיבה להתגנדר בשבילו. בסוף הלכנו על פאב שאף פעם לא היינו בו,שהזמנתי מקום מראש בטלפון-שולחן לשמונה אנשים,והבטיחו לי שיש גם דיג'יי וריקודים. הגענו ב-11,ואז התחילו כל הצרות:

קודם התווכחו איתנו חצי שעה בכניסה בגלל האקדח של איגור,שאפילו לפרוק אותו ולהשאיר את המחסנית אצל המאבטח לא הרשו והוא נאלץ ליסוע להפקיד במשטרה..אח"כ ניכנסנו וחטפתי חום-מקום פצפון,השולחן שסידרו לנו צמוד לדי ג'יי כך שגם אם רוצים לנסות לצעוק כדי לדבר-אי אפשר,התפריט מצומצם ביותר(וזה הרגע שכולם אמרו שזה בכלל לא דאנס בר אלא פיק-אפ בר)ובעל המקום,שאמר לי שמי שרוצה יכול לרקוד-כנראה סובל מהלוצינציות,בהתחשב בעובדה שבקושי היה מקום לשבת(כל הפאב בערך בגודל של הסלון שלי,ותאמינו לי-אמנם אני די גיאה בבית שלי,אבל הסלון לא כזה גדול)ואין מקום אפילו לעמוד בין הכסאות,בטח שלא לרקוד.

כשכבר התחלתי להתלבט אם לעזוב,הזכירו לי שב-11 וחצי בלילה לשומקום לא יהייה מקום לשמונה אנשים ביחד,ואז הגיע הקש ששבר את גב הגמל(איזה כיף-כבר מזמן רציתי להשתמש בביטוי הזה ולא יצא לי):אס אם אס מעוד ידיד שצריך להגיע וכותב שאני אצא רגע החוצה. מסתבר שלא מכניסים אותו בגלל קוד לבוש.למה?כי הוא לובש מכנסיים שלושת- רבעי ולא ארוכים אז הוא חושף קצת שיערות ברגל. זה כשאת שני האחרים שבאו איתו,שנראים הרבה פחות לבושים(אחד עם גופייה וקעקועים ושני עם ג'ינס)-מוכנים להכניס,אבל מיכנס לא ארוך?חס וחלילה. ברגע הזה יצאנו משם כולנו בלי להגיד כלום לבעלים(טוב נו,כן עפו שם כמה מילים לא יפות).

בדיוק כשכמעט התחלתי לבכות(או לחילופין ללכת לשכונתי,ששם בטוח אין מקום לכולנו וכל אחד יישב בפינה אחרת),נזכרנו בפאב הדי חדש שפתחו באיזור תעשייה,שהייתי בו והוא חביב אבל אף אחד עוד לא מכיר אז הוא די ריק. נסענו לשם,אכן היה ריק.חיברנו שולחנות איך שבא לנו ואף אחד לא אמר כלום.השירות-גרוע(מקבלים כוס שתייה שלושת רבעי שעה אחרי שמזמינים אותה),אבל המוזיקה טובה,והחברים-הכי טובים!

אחרי שהגעתי קצת מבואסת,כי אין ריקודים,ואין אנשים(היינו כמעט רק אנחנו במקום)ואי אפשר להפתיע אותי בעוגת יומולדת וזיקוקים,כי אין שם עוגות או קינוחים,אבל פיציתי את עצמי בהום פרייז,בבירה,באיזה קוקטייל של בנות על בסיס שמנת,שבד"כ אני לא אוהבת אבל הסתבר כחביב ובוודקטיני(למי שהשם לא הסגיר את זה-וודקה עם מרטיני),טענו שזה אמור לדפוק לי סופית את הראש,אבל זה לא ממש עשה את העבודה..אולי הגדלתי את הסיבולת אלכוהול שלי יותר מדי(אח,איפה הימים שהיינו יוצאים לשכונתי בתיכון ויכלתי לשבת שעתיים על שליש טובורג ולצאת מזה מסובבת???)

יצאתי משם במצברוח טוב וחיוכים והבנתי את מה שהייתי אמורה לדעת כבר מזמן-לא משנה המקום,משנים האנשים. וברגע שהייתי מוקפת בקבוצה קטנה של האנשים שאני הכי אוהבת בעולם,שדאגו לדבר אתי,להצחיק אותי,ובעיקר-להיות שם בשבילי-זה מה שעשה את הלילה.(וגם הוודקטיני לא הזיק).

כשהגעתי הבייתה(מוקדם מדי לטעמי)הפעלתי גלגל"צ(אין כוח להתחיל להסתכל על הדיסקים)והיו שירים לא רעים בכלל,החלטתי שזה לא בסדר שלא רקדתי בסוף ביומולדת.אז רקדתי קצת,עד שהעקבים בכל זאת התחילו קצת לכאוב(ועד שהתחיל שיר של ריקי גל שלא ממש עושה לי את זה),ואז התיישבתי קצת למחשב ודברתי עם כמה אנשים חביבים,וסגרתי את הלילה בחיוך.

עוד יום הולדת עבר.אמנם לא מה שציפיתי,וקצת יותר שקט מהשבוע יום הולדת שאני עושה בד"כ,אבל,כמו שכבר אמרתי גם בשנים קודמות-אני מניחה שאני צריכה להודות לפרדי,כי בזכות היומולדת שהוא דאג לעשות לי בגיל 19,אף יום הולדת לא יוכל להיות יותר היום הולדת הכי גרוע שלי.מה שהופך כל יום הולדת לטוב :-)

והערות לסיום:

*אז נכון שאמרתי שהבנתי מה שהייתי אמורה להבין מזמן,שהכי חשוב זה לא המקום,אלא החברים.אבל זה לא ימנע ממני את אותה דאגה של שבועות מראש שנה הבאה איפה ואיך לחגוג,כי כזאת אני,כמו שהקוראים הותיקים יודעים משנים קודמות-יש לי אובססיית יומולדת.

*איגור הקדיש לי בפאב שהיינו בו את פויזן(אין יל כוח לכתוב באנגלית)של אליס קופר,חבל שהוא לא מעודכן שכבר שנים זה לא השיר שלי..אבל אם שומעים אותו במינון של פעם ב...,ולא בטחינה,אז הוא בכל זאת טוב.וזה הזכיר לי נשכחות.

*ואז,זה נתן לכמה אחרים השראה והם דאגו גם שישימו לי את צ'ופ סואי(שוב מתעצלת)של system of a down (טוב,גם לעצלנות שלי יש גבול,אפילו לא ידעתי איך לכתוב את זה בעיברית),שזה תמיד מעלה לי חיוך וכמו שמישהו אחר אמר כשרק נכנסנו לשם והשיר הראשון היה של אוזי(אוסבורן):שום פאב שברגע שנכנסים אליו שומעים אוזי,לא יכול להיות מקום לא טוב.

ועם כל זה שהיה נחמד מאוד,מוסר השכל(כי בכל סיפור טוב חייב להיות מוסר השכל בסוף לא?שלא תגידו שאני לא חינוכית ומעמיקה):

שנה הבאה-לדאבלין!!!!!!!

*אה כן,ואמנם הייתה אכזבה שמהג'ינג'י לא שמעתי כלום,אבל לעומת זאת-קיבלתי שיחת מזלטוב משעשעת באיחור של יום מאמירוש,שזה תמיד טוב.