ישראל לישראלים - מדינה דו-לאומית (או: בשם הבטן)

(פורסם גם בבלוג שלה)

תמיד קודמת בטן למוסר

(ברכט, "אופרה בגרוש")

צומח כאן דור שאני חלק ממנו, שלא מתלבט יותר בקשר לזהותו הישראלית. שלא כמו הורינו, שהיו מהגרים ברובם, אנחנו נולדנו כאן. הישראליות שלנו היא מובנת-מאליה, ולא זקוקה יותר לפיגומים של דת או אידיאולוגיות אחרות. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שלהרבה אנשים צעירים משותפת התחושה שהזהות הישראלית שלהם היא מוצקה ומספיקה כדי לכונן כאן מדינת לאום ישראלית, שאזרחיה הם קודם כל ישראלים, ורק אחר-כך: יהודים, מוסלמים, נוצרים.

הרבה אנשים מרגישים את זה באופן לא מפורש, ובמקום להסיק מזה את המסקנות ההגיוניות, מוציאים את התסכול שלהם בצורה תוקפנית כנגד הדתיים באשר הם, ויוצרים עיוות ועוול נוסף. אם לוקחים את ההפרדה האינטואיטיבית שרובנו עושים בין הדת והמדינה עד למסקנותיה ההגיוניות, מגיעים למדינה דו-לאומית, בהגדרה כזו או אחרת,  ובכל אופן: למדינה שלא זקוקה יותר לבדוק בציציותיהם של אזרחיה את מידת יהדותם כדי להרגיש שיש לה זכות קיום והגדרה. כמובן – כל זה נאמר כקונטרה לגל הלאומני-דתי השליט במדינה בעשור האחרון ונותן את אותותיו בכל פינה בחיינו....

שמעתי הרבה פעמים אנשים אומרים שזה טוב ויפה, אבל לא ריאלי. אז אני שואלת: במצב הקיים, עם כל הלאומנים הקיצוניים משני הצדדים, האם נראה לכם שיחיו כאן שתי מדינות זו לצד זו בשקט? גם זה לא נראה ריאלי במיוחד, ואם החזון שלי הוא הגיוני וצודק אבל לא ריאלי כרגע, אני אמורה לזנוח אותו ולהפסיק להאמין בו רק כי אין לו סיכוי להתממש בזמן הקרוב? למה השמאל אמור להישאר נורא תבוסתני ומיואש בזמן שהימין הלאומי-דתי חוגג את החזון המשיחי המטורף שלו? האם חזון המדינה הדו-לאומית הוא ריאלי פחות מאשר חזון בית המקדש השלישי? וודאי שלא. אז למה השמאל, ברובו, דוחה את רעיון המדינה הדו-לאומית?

אלמנטרי ווטסון. ה'שמאל' או הפסבדו-שמאל הישראלי, בחלקו, הוא לאומני וגזען לא פחות מהימין (אני מתייחסת כרגע למי שמתנגד עקרונית לרעיון המדינה הדו-לאומית, ולא רק מטעמים פרקטיים). הסיסמא המקובלת על השמאל, מהעבודה ועד גוש שלום, היא "הם שם ואנחנו כאן", יענו: לא לראות ולא לשמוע אותם, ויפה שעה אחת קודם. כל זה נאמר בשם  הדמוגרפיה הקדושה של מדינת היהודים.

ואני הקטנה אומרת: אני לא מאמינה בדברים מופשטים. אני מאמינה רק במה שאני רואה וחווה בשטח, ומה שאני חוויתי בשטח הוא לא איזה אויב ערבי מופשט ודמוני, אלא גברים, נשים וילדים, במצב נוראי של השפלה מתמשכת, שלא איבדו צלם אנוש. והילדים שלהם, תמיד אומרים אצלנו שיש שם תעמולה אנטי-ישראלית נוראית, וזה בוודאי נכון, כפי שאצלנו יש תעמולה אנטי-פלסטינית. אבל כאשר נסענו במכונית ישראלית בתוך שטח פלסטיני, ילדי בי"ס קטנים, שלא ידעו מי אנחנו, חייכו אלינו ונופפו אלינו בשמחה. בלי יוצא מן הכלל. ראיתי את זה בכמה וכמה מקומות. איך היו מתקבלים פלסטינים בקרב ילדי התנחלות?

היכרתי לא מעט ערבים בחיי, ולא היה ביניהם ולו אחד תוקפני, גס ואלים, בניגוד לרוב היהודים שאני רואה סביבי. אז מצטערת, אני לא מפחדת מערבים. יותר מזה, רוב הפלסטינים שפגשתי הודו שאין להם הרבה אמון ברשות, והיו מקבלים בשמחה תעודת זהות ישראלית. איך זה יכול להיות? כי רוב בני האדם, כאן, שם ובכל מקום, רוצים פשוט לחיות בשקט וברווחה, לקבל יחס מכבד, להיות מסוגלים לנוע בחופשיות ממקום למקום, ללמוד, לקבל הזדמנות שווה בעבודה, לגדל את הילדים בסביבה יפה, בריאה ומוגנת. בעולם קוראים לזה זכויות אדם בסיסיות. וכשאנשים מקבלים את הזכויות הבסיסיות האלה, יש סיכוי טוב שלא יתחשק להם להתאבד. תמיד קודמת הבטן לכל אידאולוגיה שהיא, לטוב ולרע. אלמנטרי?

ברור שהלאומיות הפלסטינית, שאנחנו הוספנו לה דלק, בטיפשותנו, מאז הכיבוש ב67', והלכה וגאתה על בסיס רגשי התסכול, הקיפוח וההשפלה, לא תקבל כרגע בברכה את חזון המדינה הדו-לאומית. יצרנו אצלם כזה חסך, שעכשיו אנחנו חייבים "לתת" להם מדינה. אבל בגדול, אני מאמינה שהמהלך האבולוציוני של האיזור הזה הוא בכיוון של פדרציה ישראלית-פלסטינית-ירדנית, או לחלופין מדינה דו-לאומית ישראלית-פלסטינית.

כרגע אני תומכת בכל מי שפועל לקראת הקמת מדינה פלסטינית, כי נראה לי שיותר דם יישפך משני הצדדים עד שהיא תקום מאשר לאחר מכן. אבל זו לא יכולה להיות פסגת השאיפות שלי כישראלית. כן, דווקא מתוך מחשבה על דמותה של המדינה שלי, ולאו-דווקא של זו שתקום לצידה. מדינה יהודית-דמוקרטית? אין חיה כזו. כל עוד הציונות מעדיפה ייבוא של יהודים מחו"ל, ובמקביל טיפוח ופינוק של כל יהודי שחי מחוץ לגבולותיה, על פני השקעת המשאבים בישראלים שחיים בתוכה, אני לא יכולה לתמוך בציונות כזו. היא נראית לי לא מוסרית ולא חכמה. הערבים שחיים כאן דורות על גבי דורות, מכירים כאן כל אבן, דוברים עברית, וברובם הגדול גם בנו בידיהם את המדינה שנישלה אותם מרוב זכויותיהם – למה הם צריכים להיות מופלים לרעה על פני אנשים שבאים ממקום אחר ומתרבות אחרת, ודבר לא קושר אותי אליהם פרט לדת שלהם?

מתי, הו מתי, תופרד כבר הדת מהמדינה?

תודו שזה כה מתבקש. והמצחיק/עצוב הוא שהמתנחלים, בבלי-דעת, חותרים בדיוק לשם, אלא שהם עושים את זה בשיטת האפרטהייד הדוחה. אני לא בעד לגרש אף אחד ממקום מגוריו, יהודי או ערבי. אבל בדיוק משום כך אני מתנגדת לגניבת אדמות מערבים לצורך מגורי יהודים או כביש ליהודים. כשתהיה כאן מדינה דו-לאומית כל אחד יוכל לגור איפה שיבחר, וזה אומר ערבים בתל-אביב ויהודים בשכם, אם הם דווקא מוכרחים. אבל שזה יהיה שוויוני. הרבה מתנחלים 'לא-אידאולוגים', מה שנקרא, טוענים ש"חבריהם הטובים ביותר" הם ערבים, ובכלל, שהשכונה היהודית שהוקמה על הגבעה מול הכפר הפלסטיני לא מפריעה לאיש ולפלסטינים לא באמת אכפת. אז אני אומרת – בסדר, נראה אתכם מקצים מקום לשכונה פלסטינית חדשה ברמת-אביב. למה לא? אם אתם הולכים ומתרחבים על חשבון השטחים הפלסטינים, בעוד שלערבים – בישראל ובשטחים – אסור לבנות שום דבר, אפילו לא הרחבה למרפסת, זה קצת, הייתי אומרת בלשון המעטה, לא שוויוני. הלא כן?

אז – ישראל לישראלים. תפסיקו לייבא יהודים מחו"ל ולהתייחס לכל מי שהוא לא יהודי כתת-אדם. זה נאצי. כן, נאצי. תארו לכם שממחר אין יותר מחסומים, אין חומות, כולם – כולם – מקבלים תעודות זהות כחולות, המדינה מנוהלת על-ידי ערבים ויהודים וכולם דוברים שתי שפות: ערבית ועברית. ועשרות כפרים בדואים לא מוכרים מקבלים סוף סוף שירותים אלמנטריים כאזרחים שווים, אריק לא צריך לצ'פר יהודים כדי שילכו ליישב את הנגב – כי הוא כבר מיושב! מי יוכל עלינו אז? ממדינה קטנה, שנואה, ומוקפת בעשרות מדינות ערביות עוינות, אנחנו הופכים לפדרציה משגשגת, דמוקרטית באמת, חילונית באמת, ויש לנו שלום. אמיתי.

ואז כל הכסף שהושקע בהטבות מפליגות ל"אזור עדיפות לאומי א'" (קרי: ההתנחלויות) יחזור לאזרחים, לבניית תשתית אזרחית של מדינה בשנות האלפיים: חינוך, בריאות, רווחה, תרבות, אמנות, איכות הסביבה. זכות השיבה – נחמד ששאלתם – לא קיימת, כפי שחוק השבות מתבטל. מי שכבר כאן, כאן. נשקיע בו את כל מה שיש לנו ונצפה ממנו להיות ישראלי פטריוטי טוב. מי שרוצה אזרחות – בלי קשר לדתו – יקבל אותה לפי הקריטריונים המקובלים בדמוקרטיות מערביות רגילות.

ואגב, מדינה דו-לאומית כזאת תטרפד לגמרי את התכניות של איראן, שכל מטרתה היא להרוס כאן הכל – גם את ישראל וגם את הישות הפלסטינית העצמאית, והיא מקבלת בחינם טרוריסטים פלסטינים במקום שתצטרך להקריב מתאבדים משלה. הדרך היחידה להפסיק את זה היא לתת לצעירים הפלסטינים אלטרנטיבה, ואז לאיראן יהיו חיים קצת יותר קשים. 

כל מה שצריך כדי שהחזון הזה יתגשם הוא כמה דברים קטנים (קטנטנים...): ראשית, לוותר על החשיבה הגזעית (או להיזכר שהיהודים והמוסלמים הם בני אותו גזע...), שנית, להפריד בין המדינה, שהיא ישות טריטוריאלית, ובין הדת, שהיא עניין שבין אדם לאלוהיו, ואלוהים הוא לא שם נרדף לאדמה. שלישית, להבין שבעלות על שטח מסוים לא מביאה לשלום. לא האדמה היא שתביא לנו נחת ושלווה, אלא היכולת להתחלק בה. 

כמה לינקים למאמרים שנכתבו לאחרונה בנושא:

ישראל רעה ליהודים?

השאלה היא איזו דו-לאומיות

The one-state solution

וגם משהו היסטורי: התייחסות של ז'בוטינסקי לנושא.