אבל קודם, עדכונים: יש דירה חדשה, ומה שמשמח יותר הוא שקו הטלפון הושב, ועמו הקשר לעולם החיצון (AKA ישראל).

בינתיים (עד שהעניינים פה יירגעו) אני עוד במהדורה מוגבלת.

רגע קטן מהחודש הקודם, שרציתי לחלוק עמכם:

יום שני, שמונה בבוקר, קר. עומדים מחוץ לעוד בנין שבו פוטנציאל מגורים לשנה הקרובה. קר.

אין נפש חיה ברחוב למעט שנינו, הממתינים.

קר.

עשר דקות לערך מאוחר יותר, מכונית מחליקה מקצה הרחוב לעברנו, מאיטה, נעצרת. נהגה החנה אותה מטר לידנו. הוא לא יוצא מהמכונית. רגע, הוא כן יוצא. זה הוא?

"דיברתי עם אשה שמטפלת בעניין עבור דוד שלה. אולי זה הוא".

אדם מבוגר יוצא מהמכונית. מסתכל עלינו. זה יכול להיות הוא.

הוא חולף על פנינו ועובר את הכביש לצד האחר של הרחוב. זה לא הוא.

רגע, הוא חוזר.

פוסע לקראתנו, לא יוצר קשר עין. לפנות אליו? לא לפנות?

נעמד לצידנו, בוחן את חלון הראווה של חנות לידה אנו עומדים. זו מספרה קטנה, סגורה.

"זה הוא, נכון?"

"אולי".

האיש חוזר לפתע למכונית, נכנס, מתיישב, סוגר את הדלת. מחייג בסלולרי שלו.

אולי הוא מתקשר אלינו?

"הסלולרי שלך פתוח?"

"כן".

הסלולרי לא מצלצל. הוא לא מתקשר אלינו.

אין אף אחד ברחוב מלבד שנינו, והאיש הממתין במכונית.

מחשבה מטרידה עולה אצלי. אני מתלבטת רגע אם לנסח אותה במילים. מחליטה שכן.

"יכול להיות שזה הוא? בא, ראה אותנו – שני זרים, והחליט שלא?"

"יכול להיות".

כעס עמום מתחיל להתפתח אצלי בבטן. או אולי זה בעצם עלבון.

"אוף, הגרמנים האלו!"

אחרי מספר דקות אשה חוצה את הרחוב לעברינו, מחייכת, מושיטה את ידה ללחיצה.

זה לא היה הוא.