אם רק היתה לי מספיק אנרגיה.  

אם היתה, הייתי עוברת מבית לבית ומחבקת.

הייתי נוקשת על כל דלת, או מצלצלת בפעמון. הייתם שואלים "מי זה?", ואני הייתי עונה "זו שירה. באתי לחבק אתכם". והייתם תמהים "מה? מה היא אמרה?" ופותחים את הדלת, כי אולי לא הבנתם נכון, ואז הייתי מחבקת אתכם.

הייתי פורסת ידיי לצדדים ואוספת אתכם אליי בעדינות. ומחבקת אתכם.

חיבוק כזה חם, אמיץ, אבל שלא חונק, חיבוק אוהב, נעים, מרפה, מרגיע.

ככה הייתי עוברת – מכפר למושב, מקיבוץ לעיר, משכונה לשכונה, מרחוב לרחוב, מבית לבית, ומחבקת.

בטח עם הזמן הייתם כבר שומעים עליי בחדשות, תופעה כזו לבטח היתה זוכה לאיזה סיקור, מעין קוריוז. יש איזו משוגעת אחת, שמחבקת. אולי עד שהייתי מגיעה אליכם כבר הייתם יודעים במה דברים אמורים, ופותחים את הדלת מתוך שעשוע וסקרנות. מה הסיפור שלה, זאת? ואני רק הייתי מחבקת.

כך כל יום, מבוקר עד ערב, מבית לבית, לא הייתי פוסחת על איש.

חיבוק לכל איש ואשה וילד וקשישה. לקטן ולגדול, לימין ולשמאל.

הייתי מחבקת את כל מי שאיבד אדם יקר לו בשנים האחרונות. כל מי שחווה אובדן – בין אם בתאונה או בפיגוע – ויודע שאין לאן להוליך את מצוקת החידלון הבלתי נסבלת הזו, שאין מוצא מכאב האין-אדם. וגם את חבריו הייתי מחבקת, את מכריו, את שכניו, ואת כל מי שקרא על האסון שלו בעיתון, או ששמע עליו ברדיו, או שצפה במהדורת החדשות בטלוויזיה. כי הכאב הזה יורד על כל מי שנחשף אליו כמו מסך שחור. הוא מחלחל כמו מי תהום.

הייתי מחבקת את החיילים, ואת הוריהם החרדים לשלומם. הייתי מחבקת את האשכנזים ואת הספרדים, ואת כל השדים. הייתי מחבקת את העניים ואת הרעבים, את המובטלים, את האימהות החד-הוריות, את הקשישים שחוששים ממה שנותר להם ליתרת ימיהם. הייתי מחבקת את בעלי ההון, את השבעים יודעי האושר הפנימי והעושר החיצוני. הייתי מחבקת את הנשים החרדיות (כי הגברים בטח לא היו נותנים לי). הייתי מחבקת את הערבים, שעל אף שזוהי מולדתם אולי מעולם לא זכו לקבל ממנה חיבוק. הייתי מחבקת את העולים החדשים מצרפת, מארגנטינה, מרוסיה ומאתיופיה (בקרוב אולי גם מהודו), שעוד אין להם מושג לאן הם הגיעו, אבל הם יכולים כבר להצביע. הייתי מחבקת את העובדים הזרים, אלה הלא-חוקיים ואלה החוקיים, המנוצלים והנרדפים באותה מידה. 

הייתי מחבקת את המתנחלים. הם אולי היו מתנגדים לזה. אולי היו צועקים ומקללים אותי. אבל אני הייתי רק שותקת, ומקשיבה. ואולי הייתי אומרת שאני מבינה שחייהם גדושי חרדות ואי-וודאות, תחת החשש התמידי מפני טרור ופינוי. ואולי הייתי אומרת שהידיעה שהם יצטרכו לעזוב את המקום שהיה ביתם בוודאי מאוד מטלטלת, מאיימת על כל מה שתמיד האמינו בו. ומי כמוני יודעת היום כמה זה קשה לעזוב.

כי אם רק היתה לי אנרגיה, לא הייתי חוסכת עליכם בחיבוקים. גם את אלה שאני לא מסכימה איתם, שמרגיזים אותי לפעמים, הייתי מחבקת. תראו, אפילו את הטוקבקיסטים של אתרי החדשות, שהייאוש והפחד והבורות מתלהמים מגרונם, ולעתים כה קרובות מפיצים שנאה וארס ודעות קדומות, הייתי מוכנה לחבק. כי ההדרה, ההסתגרות, ההתנתקות וחוסר היכולת להכיל הם המבטיחים את הנצחת הטרגדיה העצובה שלנו במזרח-התיכון.

הייתי מחבקת את העיתונאים, ואת חברי הכנסת, את חברי האופוזיציה הבלתי נראים ואת השרים. הם עושים כמיטב יכולתם לפעול לטובת האינטרסים של מדינת ישראל ואזרחיה, כפי שהם רואים אותם, אף שהם לא תמיד רואים אותם. ואולי אפילו את ראש הממשלה ואת שר האוצר הייתי מוכנה לחבק, אם כי על זה אני מעדיפה שלא להתחייב.

הייתי מחבקת את כל מי שמרגיש עכשיו חסר אונים לנוכח מה שקורה בארץ. את כל מי שחש שהכל אבוד, או מכור מראש, ושאין לו יכולת להשפיע, לשנות לטובה, לתקן. הייתי מחבקת את כל מי שאיבד תקווה ועוצם עיניו כדי להתגונן מפני תחושת הכישלון, חוסר השליטה, ההתמוטטות, הקריסה. הייתי מחבקת אותו ולוחשת כמה מילים טובות של עידוד על אוזנו.

אחרי שהייתי מסיימת לחבק את כל בני ישראל הייתי עוברת לחבק בשטחים.

והייתי עוברת ונוקשת על הדלתות, מבית לבית, מכפר לעיר, ומחבקת. כלי התקשורת הפלסטיניים בטח היו מכנים אותי "אל מז'נון", אבל לי לא היה איכפת. הייתי מחבקת את הורי הילדים שנהרגו מפצצות במשקל טון, שהוטלו ממטוסים, ואת ילדיהם של אנשים שנהרגו מפגזי טילים. הייתי מחבקת את העניים, חסרי התעסוקה והתקווה לעתיד. בדרך, הייתי עוצרת במחסומים, ומחבקת את הגברים והנשים והילדים והעוללים הממתינים, ומחבקת את החיילים הפועלים במציאות הבלתי אפשרית הזאת. וגם את חברי הפרלמנט הפלסטיני הייתי מחבקת, ואת אנשי הפתח והחמאס והג'יהאד האיסלאמי, את החמושים ואת המחבלים המתאבדים. הייתי מחבקת אותם כי אין בלבי אלא צער על כל אלה שלא נותר להם דבר בעולם הזה מלבד שנאה יוקדת ונכונות למות ולקחת עימם כמה שיותר אנשים אחרים.

אבל כל זה רק אם היתה לי מספיק אנרגיה.

אם היתה לי, הייתי מחבקת אתכם. את כולכם.

כי זה מה שאני יודעת לעשות. כי זה מה שאני חושבת שאולי יכול לעזור כשנמאס, כשכואב, כשבלתי נסבל. 

אם רק היתה לי מספיק אנרגיה.