"רגע, היא עיפעפה אחר-כך, מה אמרת קודם?
מה אמרתי?
אמרת, שיחזרה בזהירות, שאתה יכול לתאר לעצמך?
את מה?
את החיים שלה איתו?
הוא שתק.
כי אני כל הזמן חשבתי שאתה והיא... שאתה -
היא לא יודעת שאני יודע, אמר, חשבתי שהבנת. והקיף שפה תחתונה בשפה עליונה ולא הביט לעברה.
היא חשה את הדם פועם במהירות בפרקי אצבעותיה, המחשבה היתה כל-כך זרה עד שהלשון והשפתיים נעו איתה בתנועת לעיסה איטית.
אבל איך?
הוא הינהן, מובס.
אני לא מבינה, כולה דעך, אבד: אתה פשוט יושב בבית -
בשתי ידיו הוא מחה בכוח את תווי פניו, את מצחו שבער עכשיו, את רקותיו.
למה? כמעט צעקה.
למה? הוא דיבר לתוך עצמו, אטום ואפל, באמת למה?
כמו איש שצועק לתוך באר , חשבה.
כבר לפחות עשר שנים שהענין הזה שלהם נמשך, אמר כעבור כמה רגעים, את חושבת שאני עד כדי כך לא מכיר אתה?
ואף פעם אתה לא-
אף פעם."
(דויד גרוסמן, בגוף אני מבינה).
הוא אף פעם לא ניסה, למצוא, לדעת, להבין, לראות, להיות.
כי הוא ידע שזה רצונה, ואם יגלה לה, היא תהרס.
עמדתי לרשום על יום נחמד שהיה לי, טיול בקניון מרגיע משהו, התלהבות והתקרבות לאחי הגדול, יום יד משחחר, פספסתי אחד שהייתי איתו בקשר רציני בכמה דקות, כנראה לטובה.
ואז, שברתם אותי, כולכם.
"היא שמעה את נשימותיו, היצמידה את ברכיה זו אל זו כמה פעמים, במהירות.
תספר לי, ביקשה.
הוא פקח עין עכורה.
כן, אמרה בלהט פתאומי.
אבל אני משוגע, מילמל, אני חרא ל בנאדם.
אפשר לומר, אמרה, אבל אני רוצה לשמוע.
למה? למה? מה היא תגיד לו, מאיפה תתחיל.
אתה שואל כיאלו שיש רק סיבה אחת.
תני לי אחת.
כשאתה מספר, אמרה, אני פתאום נושמת אחרת.
טוב, חייך באומללות, זאת סיבה".
(דיוד גרוסמן, בגוף אני מבינה).
{צונזר}
תנו לי סיבה אחת טובה למה עליי להמשיך בדרך הזאת,
ששוברים אותי מכל הכיוונים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
