עוד מעט יום-הולדת.
אני שונאת ימי הולדת.
קודם כל, מאז שאימא שלי מתה, ימי הולדת נהיו דבר מדכא.
תמיד בימי הולדת היא היתה עושה איתי משהו כיף.
ועכשיו, ימי הולדת, זה אני לבד בחדר, חושבת על מה היינו יכולות לעשות ביחד.
אומרים שהכאב עובר, זה שטות.
אני עדיין מתגעגעת אליה.
היא חסרה לי.
אני אוהבת אותה.
בין אם היא כאן, בין אם לא.
ואני יודעת שהיא איתי ביומולדת שלי, כמו בכל יום אחר, שומרת ומשגיחה מלמעלה.
כ"כ הרבה זמן רציתי לכתוב על זה, אבל אני לא יכולה, מסתבר שאני עדיין רגישה בנושא,
עדיין לא התגברתי על האובדן.
ומתחשק לי כמו ילדה קטנה, שוב לצרוח
"אימא".
אני מתגעגעת אלייך, אימא, אני זקוקה לך, אימא.
{הערת עריכה: הקטע הזה נכתב אחרי הקטע הבא, הסדר הינו ההפוך, אבל הייתי חייבת לעשות שינויים, אגב, דמעות, היו מנת חלקי}.
אני אדם פילוסופי, והעבודה שאני מזדקנת בעוד שנה, זה מדכא...
אני יותר קרובה למות...
הרי החיים, הם סוג של מעגל שכזה.
או שלומדים, או שחורשים, או שעובדים.
אני יודעת שאני נשמעת פילוסופית נורא, (כן כן, אני בדעה של דיוגניס), אבל החיים רצים, ואני לא שמה לב.
אני אהיה בת 16, כיתה י"א, תמיד ראיתי את כיתה י"א, גיל 16-17 בתור הכיף של החיים.
ואנחנו עושים כיף, ואני נהנת, אבל אני מרגישה שהחיים חולפים לי מבין האצבעות, אני לא מספיקה כלום!
החיים שלי רצים לעזאזל, למי תרמתי? למה עזרתי? מה השגתי?
עוד שנה וחצי אני אסיים בי"ס, אתגייס, אויברסיטה, בין בארץ בין בחו"ל, חתונה, ילדים, עבודה, משפחה, ו.... זהו?
אני מרגישה שאני רוצה לחוות את החיים!
אני לא רוצה להגיע למעלה שהרגשה שהכול רץ, שלא הספקתי כלום.
כבר אבדתי 16 שנים מהחיים שלי, 16 שנים זה המון זמן!
ומצריך לחיות הרי כיאלו כל יום הוא המחר,
ומה אני עשוה ביינתים?
לומדת למתכונת הקרובה? לבגרות שבפתח? מתפלחת קצת מבי"ס? עושה חיים עם חברות? בנים? משפחה? מה?!
למה אני לא מרגישה "חיה" במלוא מובן המילה?!
למה?!
אני רוצה להרגיש שאני עושה משהו עם החיים שלי!!!!
אני רוצה לחיות!!!
ובכל מקרה, מזל"ט לי.
עד מאה ועשרים, כעשרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
