בתוך כל הבלאגן, כל המחשבות שמתעופפות לי בראש בזמן האחרון, נראה שאני מצליחה לחשוב גם על דברים אחרים.
להתנחם, אולי.
חשבתי שזה סתם. ובעצם, עדיין יכול מאוד להיות שזה סתם.
לא ידעתי שיש משהו שיגרום לי לחייך עכשיו.
וזה פשוט גרם לי לחייך. כל כך שמחתי לראות.

מוכרת שואו מן הדברים הכי כמוסים

נירקי שלי מתגייס עוד שבועיים.
פשוט בא לי לבכות.
אני מרגישה שאני פספסת אותך.
שאני לא רואה אותך מספיק.
שניפגש עוד פעם אחת, אולי פעמיים.
ואני בחיים לא אשמע ממך יותר.
הספיקה לי חווית גיוס אחת של מישהו אהוב.
אל תלך ממני.
פתאום כולם נראים כל כך רחוקים. גם אם אף פעם לא היו כל כך קרובים.
תבטיח לי, רק תבטיח לי, שלא תעלם לי.
שהאדמה לא תבלע אותך.
שלא תשכח אותי.
ולא תפסיק לאהוב אותי.
וניפגש.
ולא רק במסיבת השחרור שלך.
טוב?

גם את יודעת מה מחיר הפירואט
שאת עושה שם, שמה למעלה בטרפז.

והשיחה הזאת איתה היום היתה נפלאה.

ככה לטייל, סתם. ולדבר.

ממש נהניתי.

מזמן לא הייתי במתנ"ס.

ועוד יותר מזמן לא טיילתי סתם ככה ברחובות גיל עמל.

אני מתגעגעת לעמרי.

בסך הכל את ילד שנשאר פגוע
נרגעת רק כשהאורות סביבך דולקים.