Let's play the game without the ball

"אפילו חברה קבועה אין לך, גם זה בגלל שכולם כלכך אוהבים אותך? תסתכלי על האמת"

זה, פחות או יותר ובתירגום מרוסית, המשפט שאיתו אני מתחילה את היום שלי. עוד אתמול בערב אמא זרקה משהו על חוסר הקביעות של הבחורות בחיי, בדגש על היותי שרמוטה לסבית, אם יש כזה דבר. והיום- אמא נכנסת הביתה מלאת תלונות וביקורת על ההתנהלות שלי בבית ובחיים שלי בכלל. היא  שיפוטית באופן הכי לא הוגן שרק אפשר ותמיד במסווה של דאגה וחשש ל-'מה יהיה איתי' אם אאלץ להתמודד עם העולם בלי העזרה שלה.

אני כבר לא יודעת. מבין חבריי, אני נתפסת כעצמאית למדי ובעלת יכולות הישרדות בעולם הגדול. אני גם נוטה להאמין שאני חברה טובה, בנאדם מעניין, שכיף בחברתי ועוד כמה דברים חיוביים שכרגע אני כבר לא ממש בטוחה בהם.

אמא מתעקשת שאני אנוכית, ושאני לא אוכל לחיות עם אנשים אחרים. אני אומרת לה שכולם דווקא אוהבים אותי ואז היא יורה לעברי את המשפט האיום הזה, שמשאיר אותי חסרת מילים.

אני כבר לא יודעת. יש אדם אחד בכל העולם הזה שיכול לגרום לי לפקפק ביכולות ובכישורים שלי ולערער את הביטחון העצמי שלי ברמה כזו. אמא שלי. ודווקא היא עושה הכל כדי להבהיר לי עד כמה היא לא מאמינה בי ולא מעריכה אותי.

(היא היתה יכולה להיות סתם הומופובית, ושאלה יהיו הצרות שלי איתה. ואז לא הייתי לוקחת שומדבר באופן אישי, מפילה את הכל על חוסר הקבלה שלה את היותי לסבית וסוגרת עיניין. אבל לא. היא לא תבקר את העובדה שאני אוהבת נשים. היא תבקר את העובדה ש"כל" הנשים האלה לא אהבו אותי חזרה, וכמובן- באשמתי.)      

ככה בדיוק אני אוהבת את זה;

לרדוף ולברוח, למשוך ולהתרחק. הבלתי-אפשריות שבזה לא רק מעוררת בי את העיניין הראשוני- היא משאירה אותי מרותקת. פלירטוטים ועקיצות, ומחמאות וחיוכים חזרה, ורמיזות וקטעי-שיחות בתוך הרצף המוזיקלי.

ככה בדיוק אני אוהבת    אותי ;

אינטליגנטית ומשעשעת ותמיד נראית במיטבי. ואומרת את הדבר הנכון, כי אני כבר מכירה את חוקי המשחק ואני כבר מכירה אותך, עוד לפני שאמרת כך או אחרת, עוד לפני ששמעתי עלייך ש- -

והפעם אני מכוונת יותר גבוה. לא מספיק לי לא להיפסל, אני מתכננת לנצח. 

-  -  - 

10/8/2009 19:56

[מסתבר שיש גם כאלה שלא משחקות לפי החוקים]

בגדול-

אני לומדת עצמאות. לאט לאט אני מתחילה לגלות מה אני שווה בזכות עצמי, בלי קשר ישיר לאנשים המשמעותיים בחיי. וזה לא מעט.

 אולי 'עצמאות' זו לא בדיוק המילה, אבל בלקסיקון הפנימי, ככה בחרתי לקרוא לזה.

אני רוצה להשתחרר ולברוח מכאן, רחוק-רחוק, רק בשביל שהחופש הזה יהיה מוחלט. בשביל שאוכל להיות ה'אני' שלא הוגדרה עדיין בעיני אחרים, בשביל שאוכל לראות מה נהיה ממני. 

ובינתיים, אני כל הזמן רוצה לעשות דברים לבד. אבל לא במובן הבודד של המילה, אלא לבד בעצמי.

מצטברת כאן ערימה מכובדת של קטעים שמעולם לא יפורסמו; חלקי רעיונות, התחלות של מחשבה, פיסות קטנות מההוויה היומיומית שלי. בדרך כלל חשוב לי לתעד, לשמר, להעמיד דברים על דיוקם, לפחות ביני לביני. אבל נדמה שלאחרונה אני מסתפקת בהתחלות, בהיכרות הראשונית עם הרעיון שאין צורך להרחיב ולהעמיק בו, וגם אין צורך לשתף. אני גם מדברת פחות. קשה להבחין, כי אני לא נמנעת מלספר, וגם משתתפת בשיחות עמוקות יותר, אבל משהו במחשבות שלי פתאום הפך לפרטי יותר (כמעט סודי, כשחושבים על זה).