מקסימום נתאהב

אז בוקר אחד התעוררתי ופתאום רציתי ילד...

כן פשוט ככה.

 בוקר אחד התעוררתי וחשתי שאני ממש רוצה ילד. 

 אז חיכיתי לערב, קבענו לצאת לשתות- ופתאום אמרתי "אז אתה שומע, אני חושבת שאני רוצה  שנעשה ילדים"

 קצת גלגול לאחור- אנחנו נשואים שנה וחצי - חמש שנים. תמיד דיברוים על ילדים היו קצת מאוד נחרצים- לא יהיו ילדים פה. ממני וממנו.
חוזרים לערב בפאב- ואז הוא הגיב- התגובה הכי הזויה EVER! "מה חשבתי שאת כבר מהחתונה שלי גלולות" ואז צחקתי מלא ואז הבנתי שאני נושאה לקצת אדיוט.

 בערב בפאב היינו נושאים כבר 7 חודשים- אז לא נרהא לך מוזר שאנחנו כבר 7 חודשים מזדיינים כמו שפנים בלי גלולות ואין ילד????

אז חזרנו הביתה מהר, ולעשות מלא ילדים!

 כעבור חודשיים אחר המחזור. חודש וחצי שלמים של הריון עד שכנראה הילד החליט שאנחנו לא ההורים  המתאימים לו, או אולי זו הייתה ילדה- והיא חשה שאנחנו ממש רוצים ילד. לא יודעת, אבל זה נגמר.

 ומאז התחיל הטירוף אצלי- אני חייבת ילד! עכשיו! 

 זה ממש לא מוסבר והכי לא ברור- אבל ככה אני מרגישה.

 ומרפי כמו שמרפי יודע לעשות הכי טוב- צוחק עלי...

כי מאז לא זה לא קרה- כבר 8 חודשים...
וזה קטע, כי  כי השמועה בחברות עלי- הייתה שרק נושמים לידי ואני נכנסת להריון.  ככה היה בתקופה של הזיונים...

אז הנה אני היום- אחרי 3 גרידות- 2 מהן יזומות- אחת מבעלי.

אחת, כי ככה קרה.

ופתאום המחזור הזה, שמגיע כל חודש כמו שעון.

 שפעם אהבתי אותו המון, והייתי מחכה לו- כי  הוא היה מסמן תחושה של נקיון ודברים חדשים. הייתי מרגישה כיאלו אני מתנקה מכל הזיונים הלא קשורים האלה...

 עכשיו אני שונאת! לא רוצה שהוא יבוא, כל חודש, סביב היום המיועד, אני בלחץ. 

לא רוצה אותו!!!

אז לא הייתי פה מיליון שנים, כמויות ופתאום שוב דגדג החשק לכתוב.

 אז אני במקום אחר- מיליון שנות אור- מהבחורה שעזבתי כאן. באמת?

כותבת את המשפט הזה ולא באמת בטוחה בו- אז נכון עברו הרבה שנים ונכון לפעמים אני רוצה לחשוב שאני טובה יותר, חכמה יותר, בוגרת יותר, מבינה יותר, עושה יותר ושאר ירקות ואז תמיד מגיע איזה בום קטן, מכה בפגוש ומחזירה אותי אחורה, בדיוק לאותם דפוסים, לאותן תגובות, לאותם החשקים ולאותם הרצונות...

יש לי תחושה שאני צריכה שוב לחזור לכתוב, שוב להכיר את עצמי לעומק- לרדת לדקויות שיכולתי לרדת אליהן רק כאן.

 אז ברוכה השבה לעצמי.

נשואה- וחמש שנים עם אותו אדם. זה הזוי בפני עצמו וכל יום מחדש אני נדהמת מהעובדה הזו- היא לא ברורה מאליה. ואליה מצטרפות עוד המון רזולוציות של אנשים מבוגרים, דירות, משכורות ומלא החלטות.

הפסקתיי לכתוב כאן כשעוד גרתי עם השותפה הזוועתית שלי.  הגברים התחלפו בדיוק באותה מידה שהימים התחלפו והכול היה תלוי רק בסם המועדף עלי באותו הרגע. 

כן, אני הרבה מתגעגעת לימים של כאוס מוחלט- והרבה מפחדת ממנו- היום כשדברים קצת יוצאים משליטה אני מתחרפנת, פעם חוסר השליטה היה זה ששולט- הכול היה תלוי במצב רוח, ובמצב החרמנות ובתחושת הבדידות והיום- אני מחפשת אותה. את הבדידות הזאת.. את הרגעים לבד בשקט מוחלט שבו כל מה שיש לי זה כוס וויסקי וקצת סמים. ואז הן באות המחשבות האלה- על מה שהיה וכמה כיף היה.. תמיד הזמן משכיח את מה שפחות רוצים לזכור.

הנה אני כותבת והכול זורם- כמה אני מתגעגעת לדבר עם המקלדת- לדבר עם עצמי.

לעצור רגע הכול, לכמה דקות ולעשות סדר... באנשים שסובבים אותי, בתחושות, לאן אני הולכת ומה המשימה הבאה, מה היעד הבא ומה אני רוצה.

אז ללא ספק חזרתי.

ומי אתם?