ג'ימי לנצח

ואני שוב בדיכאון.

היה מדהים, לא יכולתי לבקש יותר.

בעצם כן יכולתי, וגם ביקשתי, ולא קרה.

אי אפשר לזכות בכל הקופה, את זה אני יודעת. וגם יודעת שזכיתי בענק, אבל לא יכולתי להמנע מלטפח את התקווה והציפיות שכרוכים בנסיעה נוספת.

וכמעט הכל היה אותו דבר.

לא היה קרח לשבור, הדברים המשיכו מאותה נקודה בה נקטעו כשחזרתי לארץ אחרי הקיץ האחרון.

כמעט עם כולם הכל היה בדיוק אותו דבר.

רק ג'וש איכזב.. או שבצעם זו אני שבחרתי להתאכזב כי קיוויתי יותר מדי וציפיתי מהמפגש המחודש שיהיה שונה.

דברים השתנו בינינו ואפשר היה ממש להרגיש את זה באוויר, המתח הזה, הציפיה מהצד השני שייתקרב, ההיסוס ובחירת המילים הנכונות בקפידה.

וכשהתחבקנו לקראת פרידה התקשיתי לשחרר, והוא לחש את המילים שרציתי כלכך לשמוע אבל לא הייתי בטוחה עד כמה התכוון, או עד כמה הרגע הזה אמיתי.

וכשהפניתי את הגב ללכת הרגשתי את זה מטפס לי בגרון.

Good night LA של counting crows גרם לי לבכות את הכל החוצה, שעתיים בריפיט ודמעות שלא נפסקו עד שהגעתי לבריסטול, לאוניברסיטה של דניאל, בן וויקי.

ואני נזכרת ומתחרטת שלא בחרתי מילים אחרות כדי להיפרד. מתחרטת שלא נתתי לעצמי להיות משוחררת עם ג'וש ולחוות את המפגש המחודש הזה עד הסוף.

וואו כמה שאני אוהבת אותו, רק אלוהים יודע.

20 יום לגיוס, נקווה שיעבור לי.