תעשו לי ילד

לא מעריצה אחת אנו, גם לא שתיים, כי שלוש אנו. ולא מוערץ אחד לנו, ולא שניים, כי שלושה. לראשון, נירו יאיר, אין לנו יכולת להתקרב. כה אהוב הוא על ידי כולם. ואוהב הוא את כולם חזרה. את אבא יוסף, אמא שולמית, הרעיה המוסרה, עם, ארץ ושרי אריסון. חנוק הוא ונחנק מאהבה. השני לא בליגה שלנו, ואם היה בשבילנו, גם אז לא נוכל לו, שכן אזוק הוא במלתעות החודש שעומד להיגמר. וכך התנחמנו בשלישי, החסון, המסוקס, הבשל מהשלושה. היינו נכנסות אליו, נכנסות בו, מכניסות אותו אלינו. וכניסות אלה לתוכנו, לנימי נפשנו, לפנימיותינו העמוקה, לחביונינו, לאביונותינו הכמוסות, הוא היה נכנס ואנו היינו מוכנסות, נכנסות מכניסות איתו. אולם אפילו הוא, מפלטינו האחרון אסר עלינו את הכניסה. אפילו הוא לא נותן לנו, שמאמינות בעלייה חופשית, בירידה חופשית עוד יותר ובשאר מעללים בלי סרטיפיקטים, להיכנס. ואנו נשארות ללא כסותנו, שארינו, עונתנו, אבל לפחות תורמות ל1001 התוגות שאולי יחזירו לנו את הזכות להיכנס, או שייכנסו בנו.