תעשו לי ילד

זה יכול להיות ביום השואה, ביום הזיכרון לחללי צה"ל או סתם ביום שכזה, עם אסון רכבות/מסוקים/טרור או מה שלא תירצו. אז, ורק אז, אני מופיע. חגיגי ומצוחצח ויודע שהופעתי אינה במקומה. והאיש שעל פרצופו אני מופיע, עסוק בלגרשני. יהודי לא מגרש יהודי. אבל חיוך שאינו במקומו, יהודי יגרש גם יגרש. אחרת יגורש אותו יהודי. בגלל שלא הצליח לשמור על פני פוקר, ופרצופו הפך מופקר. בגלל אותה עווית שהיא אני. אנשים מסתכלים אז בבוז. כאילו אני שולט בעצמי. כאילו שזו אשמתי. והרי לכאורה ברור שהוא האשם. הוא שעל פרצופו אני מרוח. הרי זו אותה בדיחה שבזה הרגע עלתה במוחו, אותו קטע שהוא קרא, או אותו מקרה קודם שבו כבר הופעתי, שמעלה את זכרוני, ומעלה אותי. וכך אני משחזר את עצמי עד מפעם לפעם. כשאפילו לצחוק איני הופך. קפוא, בחוסר מוצא, לא לגדול, ולא להיחנק, להתקיים. לא רצוי, דחוי, ומגונה. וזאת אני יודע, שכשיעבור האסון, שמותר יהיה לחיוך להתקיים, או אז איעלם.