תעשו לי ילד

זה יכול להיות ביום השואה, ביום הזיכרון לחללי צה"ל או סתם ביום שכזה, עם אסון רכבות/מסוקים/טרור או מה שלא תירצו. אז, ורק אז, אני מופיע. חגיגי ומצוחצח ויודע שהופעתי אינה במקומה. והאיש שעל פרצופו אני מופיע, עסוק בלגרשני. יהודי לא מגרש יהודי. אבל חיוך שאינו במקומו, יהודי יגרש גם יגרש. אחרת יגורש אותו יהודי. בגלל שלא הצליח לשמור על פני פוקר, ופרצופו הפך מופקר. בגלל אותה עווית שהיא אני. אנשים מסתכלים אז בבוז. כאילו אני שולט בעצמי. כאילו שזו אשמתי. והרי לכאורה ברור שהוא האשם. הוא שעל פרצופו אני מרוח. הרי זו אותה בדיחה שבזה הרגע עלתה במוחו, אותו קטע שהוא קרא, או אותו מקרה קודם שבו כבר הופעתי, שמעלה את זכרוני, ומעלה אותי. וכך אני משחזר את עצמי עד מפעם לפעם. כשאפילו לצחוק איני הופך. קפוא, בחוסר מוצא, לא לגדול, ולא להיחנק, להתקיים. לא רצוי, דחוי, ומגונה. וזאת אני יודע, שכשיעבור האסון, שמותר יהיה לחיוך להתקיים, או אז איעלם.

לא מעריצה אחת אנו, גם לא שתיים, כי שלוש אנו. ולא מוערץ אחד לנו, ולא שניים, כי שלושה. לראשון, נירו יאיר, אין לנו יכולת להתקרב. כה אהוב הוא על ידי כולם. ואוהב הוא את כולם חזרה. את אבא יוסף, אמא שולמית, הרעיה המוסרה, עם, ארץ ושרי אריסון. חנוק הוא ונחנק מאהבה. השני לא בליגה שלנו, ואם היה בשבילנו, גם אז לא נוכל לו, שכן אזוק הוא במלתעות החודש שעומד להיגמר. וכך התנחמנו בשלישי, החסון, המסוקס, הבשל מהשלושה. היינו נכנסות אליו, נכנסות בו, מכניסות אותו אלינו. וכניסות אלה לתוכנו, לנימי נפשנו, לפנימיותינו העמוקה, לחביונינו, לאביונותינו הכמוסות, הוא היה נכנס ואנו היינו מוכנסות, נכנסות מכניסות איתו. אולם אפילו הוא, מפלטינו האחרון אסר עלינו את הכניסה. אפילו הוא לא נותן לנו, שמאמינות בעלייה חופשית, בירידה חופשית עוד יותר ובשאר מעללים בלי סרטיפיקטים, להיכנס. ואנו נשארות ללא כסותנו, שארינו, עונתנו, אבל לפחות תורמות ל1001 התוגות שאולי יחזירו לנו את הזכות להיכנס, או שייכנסו בנו.

הגיע הזמן להודות, לפחות לגבי אחד מנשואי ההערצה שלנו, היצירתי שבהם, אנחנו לא ראשונות.

עשו את זה כבר קודם. בכישרון רב. שהתפוצץ לכולנו בפרצוף.

כן, למוזטל היה כבר בלוג הערצה אחד. אבל סופו שהוא היה מתיחה, ניסוי בפסיכולוגיה חברתית בגרוש להמונים. מתיחה אכזרית שלא הכירה בגדולתו של האיש.

וגדולתו זו מוכחת לנו פעם אחר פעם. פעם אחר פעם לא נואש אדם גדול זה, מוזטל, מרצונו ללמד את העם, להחכימו, לפרוט על נימי רגשותיו העדינים ביותר תוך כדי לימוד ההיסטוריה וחיזוק הקשר של עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל, ותל אביב, בירת ישראל הנצחית והמאוחדת.

הוא עושה זאת בכישרון כה רב, הלימוד הזה, השינון, הרמזים הדקים, הרמזים העבים, הידע האנציקלופדי הנרחב, יכולת ההזדהות עם האחר, האחרת, האחרים, החארות, ועם רגשותיון של ... שפשוט אי אפשר שלא לדעת או להגיד או לחייך לעצמי במחשבה שלפחות הלילה, הו הלילה, אני אעלה על משכבי בידיעה שהעולם טוב יותר כשהוא קיים. ועם מטען אדיר שצמח בעקבות הפוסט האחרון שלו.

אה כן, סבסטיאן כרגע בוונציה, אז נחכה לו שיחזור.

ויאיר לפיד תמיד איתנו.