אני מתגעגעת אליו. עזבתי אותו, אבל אני מתגעגעת אליו..
אני חושבת עליו ולא נותנת לעצמי להתקשר אליו כי כבר לא יכולה. כי התנשקתי עם מישהו אחר, וזה לא משנה שהוא לא שלי וזה לא משנה שאני לא חייבת לו כלום. אני זונה, וארגיש יותר כמו אחת אם אתקשר אליו, תכלס זה דברכ טוב, כי אסור לי להתקשר אליו, אני צריכה לשים אותו מאחורי ולהמשיך הלאה, לא משנה כמה זה קורע אותי, לא משנה שהוא הבן אדם היחיד שאהב אותי.. אולי גם הוא לא.. איך אפשר לאהוב אותי.
כולם סביבי מושלמים וחיים ועושים ומתקדמים. נושקת ל26 ועוד לא התחלתי לימודים.. לא גרה לבד, כל כך מפחדת מזה, חולה כל הזמן, כל הזמן כל הזמן! נמאס לי להיות חולה, נמאס לי לפחד מהכל. נמאס לי להיות עם חום וחולשה ודופק ושטויות, ולא מוצאים כלום.
נמאס לי ממני, נמאס לי לחשוב, אני חושבת על הכל, על כולם, על מה מותר לי להגיד מה מותר לי לעשות מה יפגע באנשים ומה עליי לעשות כדי לשמור על כולם, איך להתלבש? איך לכל הרוחות להתלבש כדי שלא יראו אותי. איך לא לאכול כשאסור לי לצום? המצב הבריאותי גם ככה ברצפה.. אסור להתחיל עם השטויות של האוכל שוב. מה זה ייתן? עוד אישפוז?
זה לא שאני רוצה להיות רזה כדי שירצו אותי או יחשבו שאני יפה.. אני רוצה להיות קטנה, קומפקטית, בלי גוף נשי, להיפך, שלא ירצו לגעת בי, להיות שברירית להיות טהורה, להוציא את כל הזבל הזה שיש בתוכי.
אין טעם לכלום. אני אפילו לא מסוגלת לכתוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
brake the silence