לא באתי לבכות, בטח לא להתרברב, צניעות היא לדעתי מעלה ולא תכונה. אין לי אותה כתכונה, אין אותה בסביבתי, לא היית אותה בביתי, לא למדתי אותה.
אבא עשיר.
לפסיכולוג מקצועי, התיאור הנ"ל אולי היה מספיק. אבל למי שאומר לעצמו : "עוד מפונקת עם צרות של עשירים" או פשוט לא יודע איך זה, אני אסביר בקצרה:
א. את אבא לא רואים. על אבא שומעים, מדברים בטלפון, סופי שבוע קצרים ונקודתיים, אין זכרונות, יש תמונות ממקומות בילוי.
ב. אמא היא השטן. אין לה ברירה. היא מכונת ילדים, היא שונאת את עצמה, את הבחירות שהיא עשתה. היא לא יודעת להתמודד עם החיים. היא בין תלייה לתליינות.
ג. אחים ואחיות. יש תודה לאל. מי סופר. יש כנראה גם מה'היא'.
ד. צריכה משהו? קונים כמה. גם כי יש, גם כי כולם רוצים.
ה. בעיות? תתמודדי לבד. גם כי את צריכה ללמוד, גם כי אין לי זין בשבילך.
ו. חברים? סדרות טלויזיה.
ז. לימודים? סדרות טלויזיה.
ח. בילויים? לימודים.
ט. חופש? גדול קטן.
י. פרטיות? בשירותים, כשבחור של המנעול דחוס נייר טואלט. תגליות מיניות. עיתונות.
יא. מפלט? בהתחלה אין, עם השנים זה האוכל.
יב. פגיעה נפשית? מצטברת והולכת.
יג. עתיד? נראה אפור.
זה על קצה המזלג וזה אומר המון. זה השמנה וזה כעס על ההשמנה, זה עיסוק אובססיבי בבובות כי אין חברות, זה רתיעה מגברים (או בשעתו 'בנים'), זה משיכות בשיער, זה טירוף, זה מחלה, זה נראה ללא מוצא (תודה לאל, הפוסט הזה הוא הוכחה נגדית), זה מפחיד, זה קשה, זה נותן אותותיו בהרבה מקרים (כיום כמעט ולא), זה סוגר, זה מדבק (איזו אמא רוצה שלבת שלה תהיה חברה דכאונית?!), זה מבזה וזה גורם לי לחשוב שכדי לגדל ילד, צריך רשיון. לא סתם חתיכת נייר. אלא הוכחה שמבחינת יכולת נפשית, אתה יכול להעביר לילד שלך את מה שהוא צריך ורוצה ולא את מה שאתה מסוגל.
Not Fakatza (מסיימת עוד פוסט בעיניים נוצצות שזוכרות מה היה ועם זאת- נותנות תחושת ניצחון ולו קטן)
נ.ב.
אה, כן ולא קשור - שבוע הספר My Ass! (סתם בא לי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
