בהמשך להמשך.
בילדותי לא הייתה.
לא היה לנו ICQ וחבריו, לא היה פורום שאפשר לשאול אם זה נורמלי שנשפך דם על הרגליים מהפיפי. לא היתה פתיחות (להיפך).
פורנו היה משהו שרק שמעו עליו.
חשתי שהחיים סוגרים עלי בגיל צעיר והייתי בטוחה שיום אחד אתאבד (רק חיכיתי לרגע) או אשתקע בצבא למשך שנים (בתקופה ההיא, קריירה צבאית הייתה בריחה, אני לא יודעת איך זה היום).
הכל נראה לי רע ושחור ולא היה לי בלוג לשפוך את כל זה. לא היו לי חברות.
אז חיכיתי שעה אחרי שעה ויום אחרי יום. ידעתי שיש משהו שאני יכולה לעשות טוב יותר מאחרים ואולי כך – אצא מהבדידות שלי. היו שלבים שאשכרה פיתחתי חלומות ורודים. אבל לא היה.
לא היה שום דבר שהייתי טובה בו. ניסיתי הרבה.
אבל לא הייתה תמיכה ולא היה מישהו שיגיד לי כך ולא אחרת. נכשלתי בכל צעד שעשיתי. נפלתי וקמתי עד שהבנתי שאין לי למה לקום בבוקר ואפשר להגיד שדי הפסקתי לתקשר עם העולם. לקחו אותי לפסיכולוג שאמר שהילדה צריכה דיאטה טובה וחברים. זה הפתרון שלו. חברים. מה?! לקנות אותם?! להכריח אותם?! דיאטה?!?! זה מה שפסיכולוג אמור להגיד? (התשובה למי שלא יודע – לא!!!).
המין התחיל להעסיק אותי.
Not Fakatza.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
