הלילה עברתי חוויה שלא אשכח. אם קודם חשבתי שכבר ראיתי מספיק לגילי המופלג, אם לרגע חשבתי שתמימותי עזבה אותי לאלתר כבר בגיל 16 כאשר לראשונה קיימתי מצווה, טעות הייתה בידי. אחרי המקרה הבנתי שרק הלילה, רק לפני מספר שעות, רק אז התמימות נלקחה ממני באכזריות. ומכאן אין דרך חזרה!
חברתי הטובה, טוטה, החליטה לקחת אותי למקום חדש טרם הכרתי. היא קראה לו "דאנס בר מגניב, אנשים טובים ומוסיקה איכותית". הדבר היה מעט רחוק מהאמת. כשהגענו למקום חשבתי שמקרה שהגענו לרמלה. הבחורים שחורים כלילה והבנות שמנות כתיקי דיין. המוסיקה הייתה כמובן שחורה כמו הבחורים ומידי פעם יכולתי לשמוע סימפול של "החוף של טראפטוני" מיד אמרתי לטוטה שאני לא מתכוונת להכניס שקל ממשכורת החיילת שלי ושאנחנו בורחות משם, משל רדף אחרינו יתוש עם קדחת הנילוס. אך לטוטה הקטנה היו תוכניות אחרות בראש.
למי שלא ידע, בחורה מאוהבת יכולה להשפיל את עצמה עד כדי כך שתרצה להכנס למסיבה של קופי אדם שלובשים חולצות של פומה, גרביים של אדידס ונעליים של נייק. באותו הזמן. טוטה הקטנה הגיע למקום כדי לפגוש במפקד שלה מהצבא. בזמן שהיא מנסה לחפש אותו בעיניים, אני ניסיתי להתחבא כדי שבמקרה אף אחד לא יראה אותי שם. בטעות. אפילו הרצתי תרוצים בראש למה הגעתי לחור הפשע הזה. חשבתי להגיד שיש לי פאנצ'ר וחשבתי שאולי יש שם מספיק תלמידי מגמת מכונאות רכב. אולי שנגמר לי הדלק ואחת הבחורילות תוכל לשפוך לי קצת וודקה (אימפריאל)-רדבול למיכל והאוטו יטוס.
לפת-פתע, נשמעה מתוך ה"מועדון" קול סירנה. אני הייתי בטוחה שעליי לרוץ להתחבא, אחרי הכל אני לא רוצה שירמסו אותי בזמן שהם בורחים. אך להפתעתי, הם כנראה התרגלו לסאונד הלא סימפטי. כמובן שחמש דקות אחר כך ראיתי באמת זוג ניידות מלוות אמבולנס. אבל חברתי הטובה אמרה שאני לא צריכה לדאוג, כי מי שעושה את הבלאגן אלה החברים מהבר הסמוך.
יופי. עכשיו אני רגועה!
הסתכלתי על השומר הרוסי שהיה הדבר היחידי האשכנזי שם חוץ ממני והבנתי סופית שהסיבה היחידה שלא מרביצים לי היא שלבשתי שחור, אז אולי הם חושבים שאני חלק מהם, הסברתי לטוטה שמבחינה אבולוציונית זו טעות מרה שאנחנו נמצאות במקום כזה. טוטה עמדה על שלה עד שפתאום ראתה שני חברים של המפקד שלה. אחרי "שלום-שלום" היא
שאלה אם הוא נמצא במקום ההזוי, הם טענו שהוא מבלה במקום קרוב, אך אחר. לא נתתי לבחורים לסיים את המשפט וישר קפצתי: "זהו? אפשר ללכת?" להנהונה של טוטה זעקתי השמימה "שמע ישראל" ונעלמתי.
כשחשבתי שהסבל נגמר הבנתי שזוהי רק ההתחלה. טוטה רצתה ללכת למקום בו המפקד נמצא.לאחר שיכנועים וקולות חתול הסכמתי. כי אין לי אופי. נכנסנו למקום שקוראים לו "צ'ס באר". כלומר צ'ס זה אמור להיות שח, כמו שח מט. מה נראה להם?! שש בש, זה השם שיכול להתאים. מקסימום סטאנגה!
זהירות, קלישאה: מרחוק המקום נראה נחמד. כשנכנסו הבנתי שהמקום כל כך רחוק מלהיות נורמאלי שרציתי לבכות! מולי רקדה איזו טריפוליטאית לבושה בטייץ לבן (לבן!!!) ומחוך פיאטים, לידה עמדה החברה הדאבה שלה שהייתה צריכה לקנות את החולצה מ"שטיחי אסולין ובניו" ולידה איזה פלוץ שלא נראה בחושך.
מיד טוטה הסתכלה עליי בחיוך ואמרה: "וואו, לא הייתי מאמינה שהכניסו אותנו. זה מגיל 23 ומעלה". חשבתי על מה שטוטה אמרה. לא אמין! כולם נראה שם כאילו לא סיימו 12 שנות לימוד. חצי בגלל הגיל והחצי השני בגלל רמת המשכל.
בדרך כלל אפשר להגיד צחוקים, זורמים, הכל בקלות. זה היה ממש מפחיד! בחיים שלי לא חשבתי שאני בקטע של מאזו. מצאתי את עצמי משלמת 30 ש"ח כדי לסבול. ואז הגעתי למסקנה עצובה עוד יותר. נגיד והכסף הלך, "כפרה" כמו שאומרים בני המיעוטים שנתקלתי בהם היום, האם היה שווה לבזבז גם את המסקרה האהובה שלי לשווא? או שמא היה שווה שהשיער יסריח מעשן (ואולי מדגים, אני לא ממש יודעת איזו באסטה יש להם בשוק)?
בטח עכשיו אתם רוצים לכתוב תגובות של "מה נראה לך, תסעי לחתונות של ערבים ואז תבכי" או משהו כזה אז רק שתדעו, היינו בהרצליה, לא בעזה. שנית, אני לא גזענית.
אני מתנשאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
