"אם את צריכה משהו, אפילו סתם לדבר, אני פה!". בדרך כלל שמעתי את המשפט הזה אחרי שבחור זרק אותי, אחרי שבחור בגד בי (שזה די דומה), ברגעי משבר, צער והלוויות. בכללי ברגעים בו אמורים להתמודד עם אבל ואובדן.
ביום רביעי האחרון הרגשתי על בשרי אובדן אמיתי. שני חברים לעבודה שעם הזמן הפכו להיות בני משפחה לכל דבר, נהרגו.
באותו היום למדתי המון עליי, על הקולגות שלי ואפילו יותר על החברים שלי. מכל כיוון קיבלתי תמיכה, השתתפות בצערי, איחולי "שלא תדעי עוד צער" וכמעט מכולם קיבלתי את המשפט הידוע "אם את צריכה משהו, אפילו סתם לדבר, אני פה. כל דבר!".
מי שמכיר אותי באמת יודע שאחד הדברים שאני יותר שונאת זה צביעות. אני לא יכולה ולא רוצה להיות צבועה. אם אני כועסת על מישהו או על משהו, מיד רואים. אם אני שונאת מישהו, תוך דקות הוא יודע (יש בזה יתרונות וחסרונות). אני מתנהגת ככה ואני מצפה לראות את אותו הדבר מהסובבים אותי.
ביום חמישי התעוררתי לטלפון מידידי הקרוב אלירן. את אלירן הכרתי כשלקח אותי טרמפ מהבסיס. במהלך הנסיעה התחברנו ואפילו גילינו שיש לנו יומולדת באותו היום. מאז אנחנו חברים טובים ומדברים המון. בתקופה האחרונה קצת פחות. אלירן שמע על המקרה והתקשר לבדוק שאני מרגישה טוב, שאני בסדר ושאם אני צריכה משהו "אז דברי איתי. כל דבר!". בדרך כלל אני מהנהנת כשאומרים לי את זה (ואם זה בטלפון אז שותקת ונוהמת קצת לאות הסכמה) ושוכחת מהעניין. אני אוהבת להתמודד לבד ובשקט ולא לחלוק יותר מידי רגשות.
הפעם זה היה שונה. הרגשתי שאני מתפוצצת. שאני חייבת לדבר אבל על דברים אחרים. שאני צריכה להתנקות ולהדחיק. רק הפעם! אז התקשרתי לאלירן. אחרי הכל, "אם את צריכה משהו" - כן, אני צריכה, "דברי איתי" - אין בעיה, אני מתקשרת. "כל דבר" - לא להגזים, רק לדבר קצת... ככה גיליתי שאלירן היקר שקרן. לא לדבר ולא נעליים. נפנף אותי כמו גרב אחרי אימון ספורט. "אני יוצא לטיול של שבוע ואני קם מאוד מוקדם" וכל מיני הנפצות. חבר, אם אתה לא יכול לעמוד בהבטחות שלך, סתום את הפה ואל תפיץ שקרים. זה שהתקשרת זה מספיק.
מתה על אנשים שרוצים לצאת תמיד בסדר עם כולם. עוד יותר אני אוהבת את האנשים שאומרים לך איך להתאבל, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר...
אגב, סליחה שביאסתי. הייתי חייבת לחלוק!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
