"ואז הגיע חורף."

חרטות מגיעות בכל הצורות והגדלים.

חלקן קטנות,למשל כשאנחנו עושים משהו רע מסיבה טובה.

חלקן גדולות יותר,למשל כשאנחנו מאכזבים חבר.

חלקנו מתחמקים ממכאובי החרטה דרך עשיית הדבר הנכון.

לחלקנו יש זמן קצר לחוש בחרטה כי אנחנו מחכים בציפייה לעתיד.

לעיתים עלינו להאבק כדי להשלים עם העבר.

ולעיתים אנו קוברים את החרטה שלנו בהבטחה לשנות את דרכנו.

אבל החרטה הכי גדולה היא לא על דברים שעשינו,

אלא על דברים שלא עשינו,

דברים שלא אמרנו.

שיכלו להציל מישהו שיקר לליבנו.

במיוחד כאשר ניתן לראות את האפילה שעומדת לקראתנו.

"אני מסתכל עלייך ואני רואה את הפחד הזה..."

"ישנם רגעים בחיינו בהם אנו מוצאים את עצמנו בפרשת דרכים,

מפוחדים.

מבולבלים.

ללא מפת דרכים.

הבחירות שאני עושים ברגעים אלו,

יכולים לקבוע את שארים חיינו."