ולא סתם עייפות, עייפות שאני סוחב איתי הרבה זמן.
עובדה שרציתי לכתוב את הפוסט הזה מינואר בערך, אבל לא היה לי כוח, כי הייתי עייף.
ממה, אתם שואלים?
אז מצד אחד- היה לי חודש עם פיצוץ שמירות, זה יצא חודש כזה שכל שבוע הייתי לפחות יומיים עם נשק צמוד אלי (אבט"ש, כ"כ), אבל לפחות יכולתי לישון הרבה ולא לקום לפני הציפורים בבוקר.
מצד שני- שבוע שעבר היה לי רק ערב אחד בשבוע שהייתי צריך להשאר בבסיס. וכל שאר הערבים יכולתי לצאת הבית.
ואני בכוונה אומר "יכולתי לצאת הביתה" ולא "יצאתי הביתה" כי פשוט העדפתי להשאר לישון בבסיס, כי לישון בבית אומר לקום ב-5:30 בבוקר, ואין לי כוח לזה.
הדבר השלישי שמעייף אותי (מאד) זה הכלום.
אם אני נמצא במחלקה שלי כל יום משמונה בבוקר עד חמש אחרי הצהריים, אז ה"כלום" זה כל הזמן הזה, פחות חצי שעה ארוחת צהריים, ואולי עוד שעה בלחץ של עבודה.
וכמה שזה ישמע מוזר- זה מעייף, מאד.
אני יכול להשתגע מזה, במיוחד שגם בשעה שיש עבודה, אני לא סובל את התפקיד בגלל שלדעתי הוא משעמם.
ואני מחפש איכשהו לעשות את הדברים שיותר מעניינים במה שאני עושה, אבל כמעט ואין. ולעבור תפקיד אין סיכוי.
ככה שיוצא שאם אני לא מת משיעמום באיזה תורנות (שמירה, אבט"ש, כ"כ), אני מגיע למחלקה שלי, לעבודה השוטפת שאני אמור לעשות, וחוץ מזה שהיא 90% מהזמן לא קיימת, גם שהיא קיימת היא משעמת ואני נתקע.
אין לי סיפוק מהעבודה לרוב, אין לי רצון לעשות אותה לרוב, וגם שאני עושה זה מתוך הכרח ולא מתוך רצון.
אז נכון שיש הרבה שיגידו שכולם ככה, אבל אני לא מאמין.
אני מאמין שאני יכול (ואני עדיין רוצה [אני אומר "עדיין" כי מאד רציתי להתגייס ולתרום ולעזור, וזה לא השתנה, בצורה דיי מפתיעה אני חייב לציין]) לעשות כל כך הרבה יותר, אבל אין לי הזדמנות.
וזה מבאס.
ומעייף.
ושום שינה לא מצליחה להעביר לי את העייפות הזאת.
וזהו בנתיים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
