נאחזת בנוצה.

   " אני הייתי עושה הכל בשביל לחזור ללימודים! ואני לא מאמין שאני אומר את זה כי פעם אמרתי שאין מצב שמילים אלו יצאו מפי.." עקרונית זהו משפט שכל חיילת וחייל ממוצע מוציא מפיו כשעולה הנושא על הלימודים הבית-ספריים. למרות הכל כולנו יודעים שהתקופה שהם באמת מתגעגעים אליה היא כשאין עליך מחוייבות של ממש, כשאתה לא נמצא צעד אחד מול החיים האמיתיים שעל פי הנורמה תצטרך לבנות קריירה אם תרצה להיות מכובד ועם שקל בכיס ולעשות משפחה וילדים... התקופה בה אתה אתה חסר מחוייבויות של ממש, יוצא וחוזר מתי שאתה רוצה עם מי שאתה רוצה, כשיש לך חופש, הטעם של הנעורים שאתה רוצה להשאיר בפה כמה שיותר. כשאתה חוזר הבייתה כל יום ואמא של דוחפת לך אוכל  על מנת שלא תיהיה רעב. להפסקות של בית הספר בין שיעור לשיעור וכל הפאדיחות שאהבת לעשות. ללכת לרופא ולשחק אותה חולה מת בעל סימפטומים של קשיש בן 87 לקראת מותו על מנת להוציא אישור לבית הספר כי אולי פספסת איזה מבחן בגלל שלילה לפניכן אתה חגגת עם החברים על איזה באר או סתם כי לא התעוררת. ולא לאיזו מורה באזרחות שמסריחה מסיגריות ומחטטת באף או מורה למתמטיקה שהרסה לך את הילדות עם הפרבולות והלוגריטמים ותמיד יש את  המורה לספרות שתמיד הכניסה אותך לדיכאון עם כל הטרגדיות וסיפורי שואה שלמדת- לא לזה באמת התגעגעת. בכל מיקרה, השנה הזו הנה השנה האחרונה שאני לומדת, בעוד פחות מ4 חודשים אני מתגייסת ואי יודעת, שאני לא אאמר שאני מתגעגעת לבית-הספר ושהייתי עושה הכל ל מנת לחזור ללימודים הללו, אך אני אודה בכך שאני רוצה לחזור לאותה תקופה, בה המחוייבויות שמוטלות עליי אינן רציניות, לחופשים, לימים בהם יצאתי עם החבר'ה, ולימים של פעם. שישאר כמו זיכרון של תקופה שאותה אי אפשר באמת לשחזר.

משום מה נעלם לי החשק להתעמק בנושא ולהמשיך לכתוב, וול ניחא, הלכתי לאכול משהו