נאחזת בנוצה.

    אהבה ללא תנאים, אהבה ללא גבולות...

כמה שקל להרוס את הכל וכ"כ קשה לשקם בחזרה, נכון?

   אני מתחילה לשנוא את הסתיו, ואת החורף... כי הרי משם הכל התחיל, הלא כך? ממש מתחת לאותה תיבת הדואר האדומה שהסתירה את שלושתינו מפני הגשם, וכשהוא התחזק, היה כבר חשוך, ערב לקראת הלילה ורצנו לחניה של איזה בית פרטי והתחבאנו מתחת לגגון העץ, עלה חיוך על פנינו הרטובות, חיוך של ניצחון וכי הגענו ותפסנו מחסה ממש לפני שהתחיל המבול האמיתי. היה קר, אני זוכרת שלבשתי אז חולצת קיץ קצרה, בצבע תלכת, דמוי מחוך כזה, ותו לא. אותה חולצה שקטיה תמיד הייתה אומרת שאני אוריד את החלק השחור ממנה על מנת להקסים גברברים אחרים עם החזה שלי תמיד כשהייתי לובשת אותה. לא ממזמן הכתה בי נוסטלגיה לאותה התקופה המדהימה ביותר שהייתה בחיי אז, עברתי בפארק הנוסטלגי שהיה רק שלנו, לפני שכל הערסים השתלטו עליו והפכו אותו למחששה של באנגים ונרגילות. אז הימים היו תמימים יותר. עברתי בפארק והתחיל לטפטף גשם, גם הפעם זהו היה הגשם הראשון של העונה והתחבאתי ממש מתחת לאותה תיבת הדואר האדומה שלנו, עטפתי את עצמי בידי ועלה חיוך מתוק על שפתי, גיחוך  וצחקוק קטן. עצמתי את עיניי ונזכרתי בנשימות של כולנו, בקולות וחלק מהמילים שנאמרו כשרק הגענו לאותה התיבה. ראיתי שהגשם נרגע ופסעתי לכיוון שאליו הלכתי מלהתחילה. עם חיוך מתוק על שפתיי, עם זכרונות נהדרים של פעם, שמצד אחד חיממו את הלב והעלו געגועים ומצידו השני דקרו את הלב באלפי סכינים חדות, קור, ריק. בפעם השניה כאשר אותה נוסטלגיה תקפה אותי שנית זה היה כשטיילנו, באותו היום שאולג התקשר וסיפר לי כמה דברים עליה, כמה רגעים לפני שעלית לי על העצבים, תמיד ידעת לעשות את זה. לפעמים אני וקטיה מעלות את הזיכרונות על השלישית המוסקטרים שלנו, העלינו בזכרוננו שתמיד אמרנו שלא משנה מה יקרה לעולם לא נתפרק ונהיה כולנו ביחד, לתמיד. פחדנו תמיד לאבד אותך כי ידענו יותר מדיי, היו לנו חששות ואפילו פעם אחת יצא לנו לבכות בגלל זה. אהבנו להיות בחברתך. פעם אחרונה שדיברנו איתה על הימים היפים של פעם, הצטערנו על כל מה שהתרחש, איך שהתפרקנו ותמיד אמרנו זו לזו אילו היית משנה את היחס שלך אולי הכל היה שונה כיום, אולי הכל יכל להיות אחרת. אהבנו את מי שאתה, אהבנו לצפות איך שאתה פורח לאט לאט ונתנו לעצמינו ציון טוב כי הצלחנו לפתוח אותך כשהיא סגרה אותך כל פעם מחדש. למרות שהיחסים שלי איתה היו מתוחים תקופה מסויימת, היא ראתה אותי במצבי דאון מתמשכים בגלל מה שהיה קורה בנינו, היא ידעה וראתה את מה שאתה לא יכולת לראות.

לאחר תקופה מקסימה הגיעו כל הבגידות, הבגידות של כולנו, משם זה רק התדרדר... את התקופה הזאת אני שונאת בעומקי נשמתי ומודה לה רבות על כך שהיא עיבצה את מי שאני כיום.

אך, למרות הכל... אני אוהבת את הסתיו, ואת החורף. כמה שאני ארצה לשנוא אני אמשיך לאהוב.

There once was a time I was sure of the bond

When my hands and my touch

and my thoughts were enough

We are the same

but our lives move along

And the third one between

replaces what once was love

-ניטש.