נאחזת בנוצה.

            בשנת 2007 פורסמה במגזין טיים כתבה שסוקרת את המחקרים האחרונים בנוגע להעדפות הקולינריות שלנו. אין צורך להיות אבולוציוניסט גדול בשביל להבין את המקורות האבולוציוניים של תחושת הרעב. בלי אוכל אי אפשר לשרוד ותחושת הרעב אמורה לאותת לנו שהגוף שלנו זקוק למזון. אבל ברוב ההיסטוריה האבולוציונית שלנו, אוכל לא היה מצוי בשפע וחלק ניכר מהזמן אנשים חיו על סף רעב. לא היו שום אמצעים מלאכותיים לשמור מזון ליותר מיום-יומיים (למשל מקרר), ואנשים היו צריכים לצוד וללקט בצורה יעילה ומדויקת. כשהצליחו אבות אבותינו למצוא אוכל הם אכלו מכל הבא ליד וכמה שיותר, כי לא יכלו לדעת מתי תהיה הפעם הבאה שאוכל יהיה בהישג יד.

היום כמובן הרבה יותר פשוט למצוא אוכל ומחסור באוכל הפך לשפע בלתי נדלה בחברה המערבית. אבל למרות שהסביבה המודרנית שונה קיצונית, המוח שלנו לא. תחושות הרעב שהמוח משדר לא תמיד מתאימות לצרכים הפיסיים של הגוף שלנו. בעבר, לא היה לחץ אבולוציוני להפסיק לאכול ועדיף היה לאכול כל עוד יש אוכל. היום, רצוי מאוד לדעת מתי להפסיק. כמה סטטיסטיקות על מנת לסבר את האוזן: בארה"ב למשל, שבה זמינות האוכל היא הגדולה ביותר, 67% מהאוכלוסייה סובלים מעודף משקל או פשוט שמנים בצורה קיצונית (מהם 17% מהילדים בגילאי 6-19). 112,000 מקרי מוות מיוחסים לעודף משקל מדי שנה.

  אבל לא כל המאכלים שווים. בחברה על סף רעב עדיף היה לאכול מאכלים שהיו העשירים ביותר מבחינה תזונתית. לא מפתיע אם כך, שבני אדם פיתחו העדפה למאכלים שומניים או רווי סוכר, העדפה שקיימת איתנו עד היום. מה שלא קיים היום הוא המחסור במאכלים הללו. זו דוגמא מצוינת לאי הסתגלות של הגוף שלנו לחיים בסביבה מודרנית. למרות שידועות הסכנות הבריאותיות באכילה מופרזת ולא מבוקרת של מאכלים שומניים וסוכריים, ולמרות שיש קמפיינים נרחבים כנגד אכילת מאכלים כאלו, עדיין הרבה אנשים אוכלים אותם ללא בקרה או שהם מתקשים מאוד להימנע מהם.

  אבל לא רק תחושת הרעב מתעתעת בנו אלא גם תחושת השובע. מכיוון שאוכל מזין לא היה בשפע היה עדיף לאגור עודפים ממנו ככל האפשר. זו הסיבה שהגוף שלנו לא משדר תחושת שובע מיידית, למרות שהאוכל כבר השביע את כל הצרכים שלנו. אנחנו מתוכנתים לא רק לאכול יותר ממה שאנחנו באמת צריכים, אלא גם לא להבחין מתי הגוף שלנו לא זקוק יותר לאכול ולכן צריך להפסיק לאכול (כפי ששרמן אפט ראסל מתארת בספרה Hunger: An Unnatural History). בזמן שלוקח למוח שלנו לקבל את השדר של תחושת השובע ולהורות לנו להפסיק לאכול, סביר שאכלנו הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים ואנחנו מרגישים "מפוצצים". האנשים שלא מאבדים את התיאבון במהירות, ודוחסים לעצמם עוד ועוד אוכל,  הם אלו שהיה להם את הסיכוי הגבוה לשרוד תקופות ארוכות של רעב.

עוד כמה עובדות מעניינות על תחושת הרעב:

1) השעה במשך היום משפיעה על תחושת הרעב שלנו. כדרך שיגרה, הגוף שלנו מתרגל לאכול בשעות מסוימות. כשהשעה מגיעה ואין אוכל הגוף משדר תחושת רעב.

2) רעב היא תחושה פיסית שקיימת לא רק במוח. גם הקיבה שלכם מתכווצת כשאתם רעבים והיא שולחת אותות למוח דרך העצב התועה.

3) מראה או ריח האוכל מעוררים תיאבון. אפשר לעצום עייניים או להתרחק מאוכל על מנת להימנע מרעב, אבל זה פיתרון זמני. מעבר לכך, במחקרים בהדמייה מגנטית של המוח נמצא שתמונות של אוכל מעוררות את תחושת הרעב (בעוד תמונות של אוכל שנוא מעובדות במקום שונה במוח). זו הסיבה שעצם המחשבה על האוכל האהוב שלכם יכולה לגרום לכם להזיל ריר. [ כמו למשל שוקולד עבורי]

4) לטעמים שונים יש חשיבות גדולה. דיוויד כץ, אחד המומחים הגדולים לרפואה מונעת, כתב ספר שבו הוא מתאר איך אנחנו משתוקקים לטעמים שונים. העיצה המרכזית שלו לאלו שרוצים להרזות היא לאכול מאכלים בטעמים שונים. ברגע שאוכלים אוכל בעל טעם אחיד (למשל, אוכל מלוח) אנחנו מאבדים את החשק לאכול מאכלים מאותו הטעם, אבל מאוד משתוקקים למאכלים בעלי טעם שונה. זו הסיבה שאפילו אחרי ארוחה דשנה יש עדיין לרוב האנשים דחף לאכול קינוח מתוק. תחושת המתיקות פשוט לא באה על סיפוקה במהלך הארוחה. הוספה של פרי אחד לסלט שלכם במהלך האוכל יכולה לדכא את התחושה הזו.

5) קיים הורמון רעב שנקרא Ghrelin המופק בקיבה ואחראי לאותת למוח שאתם רעבים.

6) חשבתם למה כל כך קר במסעדות לפעמים? ככל שקר יותר כך תחושת הרעב גדולה יותר. חילוף החומרים בגוף (מטאבוליזם) איטי הרבה יותר כשרעבים, ואוכל מחמם אותנו וגורם לתחושת שובע. השומנים גם מגינים עלינו מפני הקור וזו אחת הסיבות לאגור אותם בגוף.

ואלו הינם היבטים פסיכולוגיים ומדעיים לתחושת הרעב:)

אך הפרגיות הללו....