נאחזת בנוצה.

   ימים אחרונים היו הרבה יותר פחות עמוסים מבדרך כלל. הגעתי לעבודה עם הרגשה שזו הפעם האחרונה שאני הולכת לעבוד דרך כוח האדם והתחצפתי לאחד האחראים שפעם ראיתי בו יצור חמוד למדיי. כשרק התחלתי לעבוד, זה היה לפני כשלושה או ארבע חודשים לפני כן אילו לא יותר. הוא קרא לי מפגרת ואני אמרתי שהוא מתרומם וסיכמנו את העניין שאף אחד לא ישמור טינה על אף אחת. אני מתגעגעת לרב המלצרים השני אשר היה פעם איתנו, הוא הצטייר בעיניי כפסיכולוג שאשכרה יקשיב לך ויעזור לך, לא משנה אם מה תיגש אליו. גם לחברה שלו קוראים נטלי. רק חבל שאני לא רואה אותו יותר, בזמנו חשבתי לפנות אליו ולדבר איתו על דברים שהטרידו אותי בזמנם. למרבה הצער בשל חוסר הגעתו והגעת רב מלצרים\אחראי חדש הגעתי למסקנה שהוא פשוט התפטר ומצא לעצמו עבודה טובה יותר, אני שמחה עבורו.

ביום שלישי היה לי יום הולדת, זה כבר יום ההולדת השני ברצף שהוא פשוט נהרס על ידי אנשים אהובים, אני מתחילה להרגיש מקוללת. אמנם בסופש הזה עבדתי רק ביום חמישי, ובשישי הייתה לי השקמה מטורפת בשמונה בבוקר, כשהלכתי רק לישון סביבות ה5-5:15 לפנות בוקר... אמנם היום היה ארוך ומייגע, ואפילו היו לי מצבים של חוסר טאקט טוטאלים. היינו בחנות שהמוכרת של השמלה המליצה עליה, מצאתי שם סיכה יפייפיה שהפכה את השמלה שלי לשמלת נסיכות. נקנו נעליי עקב נהדרות בחנות של כלות, כמסתבר בהמשך עקב נפילת אסימון, והרגשתי כמו מלכה. אחרי שחזרתי פשוט התמוטטתי על המיטה בחוסר כוחות ומבט של רחמים היו על פני הורי בשל כל הנסיעות הארוכות, העבודה, הלימודים שגזלו מזמני שעות השינה והצטמצמו באופן ניכר עד כל4 שעות שינה במקסימום, וגם זה לא הספיק בשביל לסדר את כל הפרטים הקטנים שיש להם תפקיד עצום.  

   היום בזמן למטולה, והנסיעה אכן הייתה לא קצרה. התבוננתי בנוף המדהים וערכתי חשבון נפש, עשיתי סיכום בניים של כל מה שקרה במשך כל החודשיים הוחצי האחרונות לחיי. בין המשפטים שנחרטו בזכרוני ואינם מביאים לי מנוח הוא : " אני לא אדרוש מאף אחד משהו שאני לא אדרוש מעצמי", זה צבט אותי, המחשבה שלי הייתה מפוצלת... מצד אחד הזדהתי עם המשפט ואמרתי לעצמי שזה מה שאני באמת(מבפנים) ומצד השני, מה שהיווה את העקיצה הלא נעימה הזו הוא שאיני משחקת בכללים של זה. אולי מהפחד של לחשוף את עצמי. ולכן אני יכולה לתת לעצמי סתירה על ההזדהות. מבטיו לא נמחקים לי מהזיכרון... במיוחד המבט האחרון והמילים האחרונות שביקשו הזדמנות נוספת.

שאלתי את עצמי רבות,

     הרגשת פעם שאוהבים אותך רק בזכות מה שאתה? אני נדתי בראשי. זה בולשיט. אפילו אלה שאומרים שהם אוהבים אותך בזכות מה שאתה, ממשיכים לאהוב אותך רק אם אתה ממשיך להיות כמו שהם אוהבים אותך ואתה ממשיך לתת להם את מה שהם רוצים.

לפעמים. כל פעם שאני הייתי עוזבת הוא היה מבטיח שהוא לא יעשה את זה שוב, אבל זה אף פעם לא החזיק מעמד. לעתים קרובות 'אני סודי' שאני לא מספרת עליו לאיש - 'אני' שנשאר צעיר ומבודד, פגוע ומלא רייקנות.

לפעמים כשנשכבתי על המיטה, היכן שהתנהלו שיחות שמ"ח, הבטתי בתיקרה ורציתי לאמר שהשעתיים האלה עבורי השעתיים החשובות ביותר.

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו הייתי מוצאת מישהו שהיה מבין אותי הרבה יותר, מישהו שהייתי מוכנה להוריד עליו את הנטל שלי. פסיכולוג. אני לא רוצה לשים על אף אחד נטל, כנראה שזו אחת הסיבות מדוע אני הורסת לעצמי ת'חיים רק בגלל הרצון לא להעיק על אדם ולא להוביל אותו לתסביך ולעוד כאב ראש נוסף ומיותר. עד כמה קשה יכולת ההבנה הזאת, וחוסר ראיה של התחשבות מצידי?

כך או אחרת, הטיול למטולה ניקה לי את הראש, אמנם המחשבות על הכרית ושינה נורמאלית היו רק משפרים לי את ההרגשה. אני לא יכולה למצוא שום דבר להתלונן עליו ולאמר שלא אהבתי, המקום הזה עושה לי חשק לחזור אליו עוד ועוד. אני כבר מתגעגעת לדובה שלי. לראשונה החלקתי על הקרח ועוד עם הדובה שלי שהצלחתי להפיל אותה. גיליתי שהיא שחיינית נהדרת, מה ששחכתי ממנו מהשחיה הכמעט אחרונה שלי איתה אחרי הבגרות בהיסטוריה של לפני שנתיים. פתיחת קשר של רצועות בגד הים לצורך מסאז' הזכירו לי את המיקרה שבו אני ויולי גנבנו לקטיה את החלק העליון של בגד הים בזמן שחייתה... הג'קוזי העלה בנו את הזיכרונות על ספורטן ופסח של שנה שעברה. ומרבית היום התנהל בזיכרונות נוסטלגיות של פעם עם הרגשה מתקתקה של דובדבן וצבירת זכרונות חדשים. מה שבאמת הצחיק אותי לפני הנסיעה בחזרה, זה כשאחותה נכנסה לחדר המיקלחת אצל הדס כשהתקלנו, על מנת לראות איך שנינו מתקלחות באותה מיקלחת... המטומטמת חשבה שניתקלח בעירום ושהכרזת העצמאות הישראלית  אירגן מישהו בשם בוריס, מה שטימטם אותה עוד יותר כשהיא הייתה רצינית לגבי זה.

ובמילים אחרות, למרות שאני מרגישה חולה ויש לי בחילות ומצב הבריאותי פשוט בוכה לי פה. נהינתי מכל רגע להיות עם הדס, ואני כבר מתגעגעת אליה.

סבתות אקסטרים הא?

יש חדשות טובות ויש חדשות רעות, אלו הם החיים. כך או כך שניהם לאחרונה לימדו אותי לפקוח את עיניי בזווית שונה ובזווית אחרת.

תודה.

נ.ב.

ראובן הופיע בחיים שלי באופן מפתיע למדיי, זה קצת מלחיץ. דרך ארוכה הייתה לי ואני לא אתן לו להרוס לי אותה.