נאחזת בנוצה.

לרוב, אני לא מתלהבת במיוחד מסיפורים של אנשים עם מוגבלויות שמפגינים יכולות יוצאות דופן בתחום מסוים. יש בזה משהו מציצני, קרקסי ,על גבול הפריק השואו, ובמובנים רבים עושה לאותם אנשים עוול. רבים מהם לא מודעים להייפ התקשורתי סביבם או מבינים אותו לאשורו. זה במיוחד נכון לגבי גאונים שוטים, אבל גם במידה פחותה לגבי אנשים מסוגם של טמפל גרנדין, האוטיסטית שמפורסמת בהבנת רגשות של בעלי חיים.

אוטיזם היא כנראה ההפרעה הכי מפורסמת בהקשר הזה. אוליבר סאקס פירסם כמה וכמה מקרים מפורסמים של אוטיסטים שהם גאונים שוטים בספרים שלו, ספרים אחרים רבים נכתבו על הנושא כולל כאלו עם דמויות פיקטיביות (אחד האחרונים שבהם: המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה של מארק האדון), יש גם כמובן את הסרט המפורסם "איש הגשם" עם דסטין הופמן המבוסס על מקרה אמיתי, ועוד.

אין ספק שדוגמאות של אנשים שמצליחים לפרוץ את מחסום המוגבלות הפיסית או הנפשית מעוררות השראה לאנשים במצבים דומים, וגם מהווה סמל לניצחונה של הרוח האנושית. הבעייה העיקרית שיש לי עם פירסומים כאלו, היא שהם עושים עוול לרוב מוחלט של החולים במחלה. למשל, רוב רובם של האוטיסטים הם חולים "רגילים", ופירסום יתר של מקרים של אנשים עם יכולות מדהימות יוצר תקוות שווא בקרב משפחות רבות שתוהות, למה הילד או הילדה שלהם לא מפגינים את אותן יכולות, מה שיכול להוביל לתיסכול ופיתוח ציפיות לא ריאליות לגבי הילד, ולאכזבה כשהילד לא קרוב לעמוד בציפיות העצומות שמוטלות עליו. כששומעים על ילד אוטיסט (מחלה שמאובחנת מגיל שנתיים לערך), הרבה אנשים מדמיינים ילד בעלי יכולות יוצאות דופן, ומתעלמים מכל אותם אוטיסטים "רגילים" ומהקשיים הגדולים בהתמודדות עם גידולו. נרי ליבנה כתבה מאמר מאיר עיניים על הנושא.

בנוסף לזה, יש נטייה די מרגיזה, לייחס לכל מיני גאונים או אנשים מפורסמים הפרעות כמו אוטיזם, תיסמונת אספרגר או מאניה-דיפרסיה. לרוב, הייחוסים הללו שגויים ומהווים יותר Wishful Thinking ולא אמת אובייקטיבית. לדוגמא, יש המייחסים לניוטון ואיינשטיין אוטיזם, לביל גייטס תיסמונת אספרגר והדוגמאות רבות מספור. מעבר לעובדה שעוסקים כאן בספקולציות די פרועות (אף אחד מהאנשים הללו לא אובחן קלינית), האחוז של גאונים מתוך אוטיסטים הוא אפסי ועיסוק אובססיבי בנושא יוצר רושם מוטעה ואקזוטי לגבי מחלות והפרעות שונות, תוך התעלמות מהמאבקים והקשיים היום יומיים של הורים המתמודדים עם גידול ילד כזה. נוצר רושם שיש איזו שהיא בושה בלהיות אוטיסט גם בלי להיות גאון.

אבל יש דווקא נושא אחד שבו רוב האוטיסטים מצטיירים גרוע יותר ממה שהם באמת, וזהו מידת האינטיליגנציה שלהם. אני לא אכנס לכל התחום של מהות האינטליגנציה, והאם ישנם סוגים שונים של אינטליגנציה כמו אינטילגנציה רגשית או חברתית. מה שאני רוצה לגעת בו קשור למבחני אינטליגנציה סטנדרטיים, או בעיקר למדידה שלהם. אני אתרכז במבחן ווקסלר, הידוע יותר בשם מבחן IQ (שזה קיצור של Intelligence Quotient).

מבחן ווקסלר הוא אחד המבחנים המתוקפים ביותר בעולם. הווה אומר, הוא הועבר למיליוני אנשים בגילאים שונים ובתרבויות שונות, והממוצע והשונות שלו נשארו פחות או יותר קבועים במשך השנים. מבחינה סטטיסטית נהוג לומר שהמבחן מאוד מהימן (כלומר, אנשים שלוקחים אותו בשני מועדים שונים ישיגו תוצאות דומות), ומאוד תקף (כלומר המבחן מנבא דברים שהיינו מצפים מאנשים אינטליגנטיים לעשות, למשל לפתור בעיות בצורה יותר יעילה).

מבחן IQ מורכב מ-12 עד 14 תתי מבחנים הבודקים כישורים שונים כמו יכולת מילולית, יכולת מתמטית, הבנת הנקרא ועוד. מבחן כזה מציב שתי בעיות מרכזיות לאוטיסטים: העברה של מבחן IQ אורכת שעות, ולאוטיסטים יש בעיית קשב חמורה שמקשה עליהם להתרכז לפרק זמן ארוך כל כך. בעייה כזו יכולה להיפתר אם לאוטיסטים ינתנו הפסקות גדולות בין תת מבחן אחד למשנהו. אלא שזה לא יפתור את הבעייה השנייה והיותר מרכזית: לאוטיסטים יש בעייה באינטרקציה עם אנשים אחרים, ורובם חשים מאוד שלא בנוח עם אינטרקציה כזו. מכיוון שהמבחן מחייב אינטרקציה בין הבוחן לנבחן, ביצוע המשימות השונות הוא כמו אבן ריחיים על צווארם. אין להתפלא איפה ששלושה רבעים מהילדים האוטיסטים מקבלים ציונים כל כך נמוכים במבחן IQ שמסווגים אותם כבעלי פיגור שכלי.

לאחרונה, מדענים מנסים להתמודד עם בעיית התנאים הלא הוגנים במבחני אינטליגנציה לאוטיסטים, ומחפשים דרכים יצירתיות והוגנות יותר למדוד אותה. מישל דאוסון, אוטיסטית בעצמה, חוקרת, ואקטיביסטית למען זכווית האוטיסטים, פועלת נמרצות כנגד אפליות אוטיסטים במחקרים מדעיים. היא טוענת שמבחני IQ לאוטיסטים, הם כמו מבחן אינטליגנציה לעיוורים שמבקש מהם לעבד מידע חזותי.

דאוסון, יחד עם עמיתים אחרים, ניסו למדוד אינטיליגנציה של ילדים אוטיסטים בשיטות אחרות, שיטות שלא מערבות שום אינטרקציה, או אינטרקציה מינימלית, בין הבוחן לנבחן. את התקציר של המאמר ניתן לראות פה. באופן כללי, המבחנים שנבדקו כוללים מבחני נייר ועיפרון שלא דורשים שום הכוונה או תשובות בעל פה כמו שקיימים במבחני הIQ המסורתיים. הילדים האוטיסטים שנבחנו בצורה הזו הראו שיפור ניכר בהשוואה למבחן IQ שעשו לפני כן והיוו את הבסיס להשוואה. המבחנים החדשים הראו שהאינטליגנציה של הילדים הייתה בממוצע בסביבות האחוזון ה-30, שנמצאת על הטווח של אינטגילנציה מעט מתחת לממוצע, אבל נחשבת לנורמלית בהחלט. היו אוטיסטים ששיפרו את הציון שלהם בצורה ניכרת, כולל ילד אחד שקיבל ציון באחוזון ה-94 המראה על אינטליגנציה גבוהה מאוד מהממוצע. אצל אנשים רגילים שאינם אוטיסטים, הציונים דומים ואינם משתנים כאשר מעבירים להם את שני הסוגים השונים של המבחנים.

הביקורת של דאוסון על מבחני האינטלינציה הסטדנרטיים היא שמבחן IQ קלאסי בודק מה שנקרא אינטליגנציה גבישית (Crystallized Intelligence), בעוד שהמבחנים האחרים בודקים אינטליגנציה נוזלית (Fluid Intellifgence). אינטיליגנציה גבישית בודקת מה שכבר למדת, בעוד אינטיליגנציה נוזלית מתמקדת ביכולת ללמוד, היכולת לפתור ולהתמודד עם בעיות לא מוכרות וכו'. ככזו, לפי דעת חוקרים מסוימים, היא מייצגת בצורה נאותה יותר את מושג האינטליגנציה כפי שהוא צריך להיות. עוד על ההבדלים בין האינטיליגנציות אפשר לקרוא פה.

לממצאים הללו יכולים להיות השלכות מרחיקות לכת לגבי אוטיסטים. אנחנו רגילים לבחון ילדים אוטיסטים לפי מה שהם מראים ואיך שהם מתנהגים. אם ילדים כאלו לא מדברים בצורה רהוטה, או לא מתנהגים כמו ילדים אחרים, קל לנו לתייג אותם כחריגים. הרבה יותר קשה, לחפור עמוק יותר ולנסות לחשוף את האינטיליגנציה שקיימת אצלם, ולתת לה לבוא לידי ביטוי בצורה הייחודית שרק הם יכולים להביע אותה. האתגר כמובן הוא לא רק לחשוף את אותה אינטליגנציה חבויה, אלא גם לחזק אותה אצל אותם ילדים, ולהביא אותה לידי ביטוי בצורה כזו שתועיל להם בעולם שונה מהם. אז נכון, רובם לא גאונים, אבל מצד שני, הם גם לא מפגרים. דומה ששתי הדיעות הקוטביות הללו השתרשו במחשבותיהם של אנשים. מבט מאוזן ומפוכח יותר יכול להועיל להם וגם לנו.