
ישנם אנשים שפשוט נותנים לי להיתרגש כל פעם מחדש. משחקי הדיסטנס האלה מחרפנים אותי אחרת כניראה הייתה כבר ממזמן משתעממת ומחזירה את הקשר לקדמותו, אמנם בשלב מסויים זה יימאס עליי ואני ככל הניראה אראה את עצמי יושבת ומדברת על הטון דיבור וההרגשה של חוסר ביטחון שמבערכת והחוסר אימון, שלא נדבר על הקור הצורב שיוצא מפי דבריו... אבל אני מושכת את זה, מביאה זמן, את אותו הזמן שאולי ירפא את כל הפצעים וירקום אמינות וביטחון בעתיד, אבל מי יודע? אני רק יודעת שבתום הזמן אני אפתח בשיחה, אבל עד אז ה' גדול.
אני אוהבת את ההרגשה של האדרנלין, זה תמיד משך אותי עוד ועוד...
אני זוכרת שהוא היה פעם החבר הכי טוב של אחד הידידים הטובים שלי, כשראיתי אותו לראשונה, נדלקה נורה ירוקה ומאותו הרגע אמרתי שיבוא יום והוא יהיה איתי. עברו שנים מאז, היו שיחות מרגשות, לא יכולתי לחשוב על מחוייבות במשך כל כך הרבה שנים, הייתי במערכות יחסים שהסתיימו כפי שהחלו. לדעתי כל אדם אשר הולך פותח דלת לאדם אחר לבוא ולהשפיע. הוא אישית היה איש "הסודות שלי" שידע עליי יותר מכל אחד אחר, כך גם היום, בערך. אני כבר לא רואה שיחות ארוכות שהיו לנו פעם, אולי זה בגלל החוסר זמן שלי, אני תמיד נמצאת בתנועה מתמדת כשאני יוצאת הבייתה, פנים מול פנים מקשה עליו להיפתח יותר מדיי... אני מאמינה שאם פשוט נשכב במיטה, בחושך, כל אחד יבהה בנק' מסויימת, בלי לראות מבטים, בלי לראות עיניים נועצות, אולי זה יכול לעבוד. אני זוכרת שעשיתי את זה פעם, זה גורם לך לחשוב על כל כך הרבה דברים ולהגיע לכל כך הרבה מסכנות ולשנות את נק' במבט שלך כלפי אותו אדם או סיטואציה כל-שהי אשר נרקמה באחד הרגעים ועלתה בנושא.
יותר מדיי מחשבות,
יותר מדיי רגשות,
יותר מדיי צימאון לידע,
לאותו ידע שאני מעדיפה להשאיר בתוך קופסאת פנדורה קטנה,
שזה יהיה מולי, יפתה אותי אך אני אעמוד בפיתוי ולא אפתח אותה...
כי אני אדע
שמישהו
יהיה
בסופו של הדבר
עלול
להיפגע....