הייתה לי שיחה עם הסמחט ביום רביעי אחרי ארוחת צהריים, שמעתי מחיילים שהוא אדם כבד ולא הולך לפשרה ואילו אני, בתוך תוכי ידעתי והאמנתי שאני אמצא איתו שפה משותפת ושהוא ילך לקראתי. עם כל הביקורות השליליות שקיבלתי מחיילים, מקצינים, מהרופאים... עדיין האמנתי ביכולת הדיבור שלי ולא נתתי להם להכניע אותי ולהירתע מפניו. השיחה התנהלה בנעימים, הוא ענה על כל הציפיות שלי ולאחר כפחות מ5 דק' יצאתי ממשרדו עם חיוך רחב על השפתיים ומבט של ניצחון בהק בעיניי. חבריי, החובשים שגם הם המתינו לשיחה איתו אכלו את עצמם בכינאה שאני קיבלתי את הפרבילגיה לצאת רבעושים, ובניגוד לזה העלתי להם את הביטחון העצמי ואמרתי שהוא איש נחמד ומתחשב ושאין ממה לחשוש ועם זאת הורדתי מהם את המתח המיותר. עם חיוך רחב מיהרתי למרפאה וסגרתי אותה כראוי, עם כל הנהלים והשטויות ורצתי לארגן את הדברים, תפסתי טרמפ עד קריית 4 ומשם לקחתי אוטובוס עד לירושליים, שמה חיכמה לי משקה, חברה מהקורס, מי היה מאמין שהיא תקפוץ עליי בחיבוק ותשכנע אותי לישון אצלה בשבוע הבא... לא אני זה בטוח. הזמנתי אותה לארומה, הרצנו חוויות מהרגע שנפרדנו בבהד 10 ועד לעצם יום הפגישה. לאחר מכן חיפשנו מתנת יום-הולדת לאורן ומשם היא ליוותה אותי לתחנה. השעה הייתה מאוחרת, שקלתי לקחת אוטובוס לת"א ומשם לקחת רכבתלחדרה, לשנות את המסלול הרגיל שלי. בתחנה הכרתי חייל, הוא היה הרבה יותר בקיע בנסיעה הזאת ממני ולכן חשבתי לנכון למצוא קונטקט בנינו וכך היה. הוא העביר לי את הנסיעה בנעימים, על כל מני סיפורים מצחיקים שקרו בגדוד שלו, צחקתי עליו שהוא צנחן סתם בכדי להתגרות בו, הוא סיפר לי שהוא עכשיו צריך לכתוב ספר על איזה בחור מגניב ומפורסם שאת שמו אני לא קלטתי ושיתף אותי בחלק מסיפור חיו של אותו אחד.
כיום, הדילמה העיקרית הינה, האם לעזוב את הבסיס הקרבי לטובת חיי ג'וב, כשאני יודעת שיש לי בנזונה של ת"ש שכל חייל היה משתין מרוב אושר אילו היה מקבל אחד כזה... אמנם בחיי ג'וב אני אהיה אזרחית כל יום אך מצד השני... למי יש כוח להתעורר בחמש בבוקר?! כשנכון לעכשיו אני בקושי מזיזה את עצמי מהמיטה בשבע וחצי ופותחת את המרפאה בחמישה לשמונה... ועוד הרוםפא מביא לי אוכל מחדר האוכל כי יש לו עיניים יפות(;
זו הדילמה המוסרית היחידה שמטרידה אותי.
וקצת ביקורת מהצד שלי,
למי ששאל, הסמל כבר לא נמצא בתמונה, עם כל הכבוד על כך שהוא אח'לה של בנאדם וכמה שנהינתי בחברתו, הגעתי למסכנה שיותר נכון יהיה לשים לזה קץ.:)
הליוס תמיד יהיה המותק שלי, אני יודעת שלעולם אני לא אמצא חבר יותר טוב ממנו. ב9.4 אנחנו חייבים לחגוג את ה4 שנים של קשר מדהים! זה בדיוק נופל על יום חמישי:)
בקרוב אני אמורה לקבל את התמונות מהלווין, נעזוב את העובדה שיצא לי להכיר בחור משעשע בצורה לא רגילה ומקובלת במיוחד ולהספיק להינטש על ידי חצי מהחברים ולגרום לחצי השני להישתגע ולרצות להרוג אותי... אני לא יכולה לא להגיד שיצא מזה גם טיפונת של חלק חיובי וטוב... למרות שרגשות אשמה טיפונת ירדו לי אחרי שהתבררו לי כמה וכמה דברים שעדיין גורמים לי לחדד את הניבים ולגדל ציפורניים על כמה וכמה אנשים...הכרתי את אורן, שלא נטש אותי ומהווה כסוגשל פסיכולוג שאני מוכנה להוציא עליו את כל העצבים של אותה השניה ווא מוכן לקבל כל קפריז שלי.
אבל אף אחד, אף פעם, לא ישתווה אליך! אז אין לך סיבה להתחיל לחשוש, אפילו לא הוא(;
לילה טוב רבותיי3:
נ.ב.
אני עוד מעט מתכוונת לארגן מסיבה, מי שרוצה להגיע שיגיב לי כאן(;