הגעתי מוקדם יחסית לתחנה שממנה בדרך כלל אוספים אותי לעבודה. הגעתי בליווי של שלומי ודיסקסנו על מלא דברים שאני לא יכולה להעלותם בזיכרוני נכון לעכשיו. כל הישיבה ליד השולחן ברזל של הקיוסק ותוך כדי אכילת קוראסונים ושתית נסטי הייתה בי חרדה מסויימת ותחושת חוסר נעימות בגלל שהייתי קרובה למקום שכיום רק זיכרון עבורי, אני מאמינה שרק כאן אני יכולה לדבר על זה כי אין באמת עכשיו אף אחד שיכול להגיד לי להפסיק לחשוב על זה לפחות עכשיו, אבל אני בטוחה שיצוצו דיונים בקשר לנושא. כל פעם ניסיתי שלא להסתכל לעבר ה'עבר' בתקווה שאף אחד לא יצא מעבר לפינה של 'האקדמיה לבשר ויין'.
הוכח פסיכולוגית שאם היית בקשר עם בן אדם מסוים, על מנת להתגבר עליו סופית עליך לחכות כמחצית מהזמן שהייתם בו ביחד, בעיקר אם זה אדם שאהבתם ולא משנה מהו מינו. ניסיתי להעסיק את עצמי במחשבות אחרות, התבוננתי מסביב עם ציפיה לא מודעת, חיפוש אחר דבר מה או אחר מישהו. לבסוף תפסה את העין שלי ילדה חדשה שבאה בשחור, עובדת חדשה, צבע שיערה לא היה ברור לי במדוייק ולבסוף סיכמתי ביני לבין עצמי שהוא ג'ינג'י, בעלת עיניים כחולות בהירות ומבט של חוסר ביטחון מסויים. הרגשתי שאני רוצה להכיר אותה ולנער ממנה את חוסר הנעימות הזו, אך, ככל הנראה זה יקרה טיפה מאוחר יותר. הנהג התקשר ואמר שנעבור כביש ואז הבנתי שאנחנו עובדים בקיסריה וזו הסיבה לכך שהוא התעקב, היה עליו קודם לאסוף את חברי-נתניה שבדרך כלל נאספים אחרינו. נפרדתי משלומי לשלום והתחלנו לנסוע. למרות הכאבי ראש והרגשה מוזרה של חולשה וחוסר ריכוז מסויים אמרתי לעצמי שאני אעבוד ואין לי דרך חזרה. אחר כמה דק' שזה התעצם הבנתי שאני למעשה חולה. בעבודה הרגשתי זוועה וכל הקבלת פנים ישבתי אצל האחראי על התחזוקה, לפחות ככה הוא הציג את עצמו. שתיתי תה חם ודיסקסנו על החברה שלו אשר הייתה בת 30 וכל שניה הייתה מתקשרת אליו על מנת שיחזיר לה צלצול ומתחרפנת. אמנם גם אני עושה צילצולים וניתוקים על מנת שיתקשרו אליי אך אני רואה בזה משהו שהוא יחסית בסדר, וכי אין לי מספיק כסף לפתוח לעצמי חשבון טלפון ואני תקועה על גרושים שנשארים אצלי מביק-טוק. היא בחורה בת 30, הוא נראה כגבר בן 50+ במראה ובמנטאליות כבן 45 ולא פחות, לא העזתי לשאול אותו לגבי גילו, הוא סיפר לי שהם יוצאים כבר 4 שנים והיא כבר הספיקה להעלות לו על העצבים, סיפר לי על הפרידות שלהם ועל זה שהם חזרו כל פעם ואמר שהוא מחליט לעזוב אותה בקרוב ולהעלם לה כי היא עברה את כל הגבולות, תמונה שהצטיירה לי כלפיה לפני שהוא סיפר את הכל, לפחות ממה שהבתי, שהוא היה מחזיר אליה צלצול ומסביר לה במדוייק שהוא לא יכול לדבר כי הוא בעבודה ושתפסיק להיתקשר אליו כל 3 דק' והעצבים שהוא חטף בגללה, שהיא פסיכית אובססיבית יותר מדיי. ניסיתי להבין למה לעזאזל בת 26 תצא עם מישהו כמוהו. למראה עיניי הוא התגלה כאדם זנוח, עייף מהחיים והחיים עייפים ממנו. אחד שוויתר כבר על הכל ונראה כמו זומבי נשלט, קשיש, כהה עור, בעל שיער מתולתל לא מסודר ולא מסורק. ארוך יחסית, אולי אם לסדר אותו כמו שצריך הוא יגיע עד לתנוך של האוזניים, ובעל קרחת משעשעת ממש במרכז ראשו. לעומת זאת הוא בן אדם חביב למדיי, פשוט עייף יותר מדי מהחיים, סחוט יותר מדיי ואחד שויתר על עצמו כבר ממזמן, זומבי. אחרי שהוא שפך את ליבו על חיו התחילה החופה והיה עליי לצאת ולתפוס את העמדה שלי. מצבי הבריאותי יחסית השתפר, כמובן שאחרי בליעת כ3 כדורים המשכחים כאבים ומורידים את החום לא היה יכול לקרות אחרת... בין לבין יצא לי לדבר עם הבחורה הג'ינג'ית, תחילה לא קלטתי את שמה ולאחר מכן הנחתי שהיא אמרה ששמה אנה. התיידדנו ואז כבר הבנתי שאנחנו נהיה חברות טובות, החלפנו מספרי טלפון והמשכנו לעבוד. חזרתי הבייתה ולמחורת הייתי עם חום של 38-39 מעלות, כמה מעלות לפני דנטורציה טוטאלית
.
לאחר מכן התחלתי לדבר עם אנה והחלטנו שאנחנו ניצא, ראינו שאנחנו מתאימות ונהפכנו לחברות. שמחתי להכיר בן אדם נוסף מחדרה שכיף לי איתו. נפגשנו אתמול כי היא השתעממה בבית ושלומי היה עם אבא בעיר אחרת והחלתטי שזה יהיה נחמד אם ניפגש, תוך כדי התקשר הליוס וקבענו איתו פגישה להיום בבוקר. אני מאמינה שאילו הוא לא היה מתקשר אליי היום בשמונה ורבע לא הייתי מתעוררת והוא היה רוצח אותי בדם קר ואכזריות רבה. בכל מיקרה, פגשנו אותו סביבות ה9 וחצי בבוקר ופסענו לכיוון היער, נורא התלהבתי שהוא ואנה הסתדרו, מה שלא יצא לי לראות בין אנה ושלמי. למה דווקא יער? כי זו חדרה ואין מה באמת לעשות בה. החלטנו שזה יהיה כיף להתעלל באנה ושמנו עליה אזיקים, בזמן שהליוס התלהב מזה הוא מצא את עצמו מחובר אליה ואותי בורחת מהם כמה שיותר מהר עם המפתחות. שלושתנו העברנו את הזמן בצורה כייפית יוצאת מן הכלל ולא היתה בי הרגשת חרטה אף אפילו לרגע קט שוויתרתי על המיטה שלי היום מוקדם בבוקר ביום החופשי שלי. רבע לשלוש כבר הייתי בבית. לאנה יש יום הולדת ב16.4 ואנחנו הולכות לחגוג את זה במסיבה מטורפת בת"א.
מחר יש לי תיגבור של אזרחות על הבוקר, לאחר מכן נסיעה לת"א כי האוניברסיטה שלהם רוצה אותי והם ינסו לשכנע אותי לדחות את הצבא ואז לעבודה. ביום חמישי יהיה לי מספיק זמן לישון עד לפחות 6 בערב כי יש פסטיבל הבירה וזה נפל על יום הולדת של שלומי ואנחנו כ"כ נוסעים לחגוג! סביר להניח שגם אנה תצטרף אלינו, ומסתבר שאנחנו חבורה לא קטנה של אנשים, אני מקווה שיהיה בסדר למרות הדיעות הקדומות של החברים שלו עליי בגלל מספר אנשים. יום למחורת יש את הפסטיבל היין ולשם אני והוא ניסע עם הסבא המאגניב שלו והוא יעדכן אותי עם יש טיול ג'יפים גם בשבת הזו.
בכל מיקרה טוב לי,כעת יש לי את שלומי ואנה ואפילו גם את הליוס:)
הכל עומד לצידי ועליי רק להושיט את היד ולקחת את מה שאני רוצה. אני באמת אוהבת את האנשים האלו ונורא כיף לי איתם. למרות כל העצבים שחטפתי לאחרונה החיים שלי במגמת השיפור ואם הם נתקעים איפשהו באמע אני מוצאת דרך לדחוף אותם כלפי מעלה.
אני יודעת שאני אצליח לצאת עם ממוצע כולל מעל ל85 בבגרות, אני יודעת שבצבא אני כבר מסודרת בתפקיד נהדר וסטרילי אשר יקנה לי מגוון של אפשרויות גם אחר הצבא, אני יודעת שיש אנשים שאוהבים אותי ואני אוהבת אותם, ולמרות כל הקשיים,כל העצבים שלי והדיכאונות אני יודעת שהחיים שלי יפים, זורחים וזוהרים:)
אני מיתגעגעת להדס, זנחת אותי לאחרונה דוב|:
למעשה, לאכול ממרך שוקולד עם כפית ולשתות תה פירות זה ממש טעים!
אני באמת שאשתדל לכתוב בבלוג כשיש לי מצבי רוח טובים יותר. אני מתחילה להצטייר כאדם בעל דכאון כרוני ומתדרדר
.
כך או כך, כולנו יודעים כשאנחנו מרגישים רע אנחנו כותבים. למשל ביצירה, כולנו יודעים שיש יותר שירים דכאוניים מאשר שירים שמחים ועליזים.
בא לי לצלם סרט...
נ.ב. אני אעלה כמה תמונות מהמיפגש עם הליוס ישלח לי
האב פאן3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mrs.God