נאחזת בנוצה.

29.5.2009

- לנסוע לים עם הדס ואולג.

היה נהדר.

-מלצר עושה עיניים ובחור עם שיער שחור בא להתאמן בכוונה על המכשירים הקרובים ביותר למקום שיזופי. איך לא כאב לו הצוואר אחרי כל הפעמים שהוא סובב את הראש על מנת לראות אם אני מסתכלת.

אולג יצא גיי.

- ערב. השעה לקראת חצות. ב23:30 היינו כבר בדרך לת"א.

viper דאנס-בר ואחריו The Rock Bar . ברוק באר היה חוויתי ביותר, סיפורים על היום הזה יישראו הפעם בגדר הפרטיות. ראיתי מלאך ובאני, הצמיד של הברמן נשאר עליי. כמות האלכוהול שנכנסה לתוכנו הכילה לא פחות מאלף ש"ח לשתי אנשים על חשבון הבאר.

30.5.2009

-8:30 בבוקר הגענו הבייתה, לישון.

- עוד שלושה ימים יום הולדת.

יום משעמם נוסף וחסת משמעות.

- צריך להיפגש עם הדס..

-הדס ואולג קנו לי מתנת יום הולדת מדהימה.3>

31.5:2009

- 2:00 זמן משוער ללכת לישון.

-8:00 זמן משוער למגן בהיסטוריה.

-10:00-11:00 זמן משוער לחיפוש אחר שמלת נשף.

-אמא הבטיחה לקנות לי שרשרת מהקולקציה של העגילים.

-לחסוך כסף לנעלי עקב שיתאימו לשמלה.

- לשלם על מכון כושר.

1.5.2009

-לנסוע בבוקר לשרונית.

ראיון אישי.

-להיתכונן לבגרות בספרות.

2.5.2009

-לגלות שבעוד חודש ו18 יום צבא.

            בשנת 2007 פורסמה במגזין טיים כתבה שסוקרת את המחקרים האחרונים בנוגע להעדפות הקולינריות שלנו. אין צורך להיות אבולוציוניסט גדול בשביל להבין את המקורות האבולוציוניים של תחושת הרעב. בלי אוכל אי אפשר לשרוד ותחושת הרעב אמורה לאותת לנו שהגוף שלנו זקוק למזון. אבל ברוב ההיסטוריה האבולוציונית שלנו, אוכל לא היה מצוי בשפע וחלק ניכר מהזמן אנשים חיו על סף רעב. לא היו שום אמצעים מלאכותיים לשמור מזון ליותר מיום-יומיים (למשל מקרר), ואנשים היו צריכים לצוד וללקט בצורה יעילה ומדויקת. כשהצליחו אבות אבותינו למצוא אוכל הם אכלו מכל הבא ליד וכמה שיותר, כי לא יכלו לדעת מתי תהיה הפעם הבאה שאוכל יהיה בהישג יד.

היום כמובן הרבה יותר פשוט למצוא אוכל ומחסור באוכל הפך לשפע בלתי נדלה בחברה המערבית. אבל למרות שהסביבה המודרנית שונה קיצונית, המוח שלנו לא. תחושות הרעב שהמוח משדר לא תמיד מתאימות לצרכים הפיסיים של הגוף שלנו. בעבר, לא היה לחץ אבולוציוני להפסיק לאכול ועדיף היה לאכול כל עוד יש אוכל. היום, רצוי מאוד לדעת מתי להפסיק. כמה סטטיסטיקות על מנת לסבר את האוזן: בארה"ב למשל, שבה זמינות האוכל היא הגדולה ביותר, 67% מהאוכלוסייה סובלים מעודף משקל או פשוט שמנים בצורה קיצונית (מהם 17% מהילדים בגילאי 6-19). 112,000 מקרי מוות מיוחסים לעודף משקל מדי שנה.

  אבל לא כל המאכלים שווים. בחברה על סף רעב עדיף היה לאכול מאכלים שהיו העשירים ביותר מבחינה תזונתית. לא מפתיע אם כך, שבני אדם פיתחו העדפה למאכלים שומניים או רווי סוכר, העדפה שקיימת איתנו עד היום. מה שלא קיים היום הוא המחסור במאכלים הללו. זו דוגמא מצוינת לאי הסתגלות של הגוף שלנו לחיים בסביבה מודרנית. למרות שידועות הסכנות הבריאותיות באכילה מופרזת ולא מבוקרת של מאכלים שומניים וסוכריים, ולמרות שיש קמפיינים נרחבים כנגד אכילת מאכלים כאלו, עדיין הרבה אנשים אוכלים אותם ללא בקרה או שהם מתקשים מאוד להימנע מהם.

  אבל לא רק תחושת הרעב מתעתעת בנו אלא גם תחושת השובע. מכיוון שאוכל מזין לא היה בשפע היה עדיף לאגור עודפים ממנו ככל האפשר. זו הסיבה שהגוף שלנו לא משדר תחושת שובע מיידית, למרות שהאוכל כבר השביע את כל הצרכים שלנו. אנחנו מתוכנתים לא רק לאכול יותר ממה שאנחנו באמת צריכים, אלא גם לא להבחין מתי הגוף שלנו לא זקוק יותר לאכול ולכן צריך להפסיק לאכול (כפי ששרמן אפט ראסל מתארת בספרה Hunger: An Unnatural History). בזמן שלוקח למוח שלנו לקבל את השדר של תחושת השובע ולהורות לנו להפסיק לאכול, סביר שאכלנו הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים ואנחנו מרגישים "מפוצצים". האנשים שלא מאבדים את התיאבון במהירות, ודוחסים לעצמם עוד ועוד אוכל,  הם אלו שהיה להם את הסיכוי הגבוה לשרוד תקופות ארוכות של רעב.

עוד כמה עובדות מעניינות על תחושת הרעב:

1) השעה במשך היום משפיעה על תחושת הרעב שלנו. כדרך שיגרה, הגוף שלנו מתרגל לאכול בשעות מסוימות. כשהשעה מגיעה ואין אוכל הגוף משדר תחושת רעב.

2) רעב היא תחושה פיסית שקיימת לא רק במוח. גם הקיבה שלכם מתכווצת כשאתם רעבים והיא שולחת אותות למוח דרך העצב התועה.

3) מראה או ריח האוכל מעוררים תיאבון. אפשר לעצום עייניים או להתרחק מאוכל על מנת להימנע מרעב, אבל זה פיתרון זמני. מעבר לכך, במחקרים בהדמייה מגנטית של המוח נמצא שתמונות של אוכל מעוררות את תחושת הרעב (בעוד תמונות של אוכל שנוא מעובדות במקום שונה במוח). זו הסיבה שעצם המחשבה על האוכל האהוב שלכם יכולה לגרום לכם להזיל ריר. [ כמו למשל שוקולד עבורי]

4) לטעמים שונים יש חשיבות גדולה. דיוויד כץ, אחד המומחים הגדולים לרפואה מונעת, כתב ספר שבו הוא מתאר איך אנחנו משתוקקים לטעמים שונים. העיצה המרכזית שלו לאלו שרוצים להרזות היא לאכול מאכלים בטעמים שונים. ברגע שאוכלים אוכל בעל טעם אחיד (למשל, אוכל מלוח) אנחנו מאבדים את החשק לאכול מאכלים מאותו הטעם, אבל מאוד משתוקקים למאכלים בעלי טעם שונה. זו הסיבה שאפילו אחרי ארוחה דשנה יש עדיין לרוב האנשים דחף לאכול קינוח מתוק. תחושת המתיקות פשוט לא באה על סיפוקה במהלך הארוחה. הוספה של פרי אחד לסלט שלכם במהלך האוכל יכולה לדכא את התחושה הזו.

5) קיים הורמון רעב שנקרא Ghrelin המופק בקיבה ואחראי לאותת למוח שאתם רעבים.

6) חשבתם למה כל כך קר במסעדות לפעמים? ככל שקר יותר כך תחושת הרעב גדולה יותר. חילוף החומרים בגוף (מטאבוליזם) איטי הרבה יותר כשרעבים, ואוכל מחמם אותנו וגורם לתחושת שובע. השומנים גם מגינים עלינו מפני הקור וזו אחת הסיבות לאגור אותם בגוף.

ואלו הינם היבטים פסיכולוגיים ומדעיים לתחושת הרעב:)

אך הפרגיות הללו....

      אתמול הייתי בטיול טרקטורונים, היה כ"כ טוב! בלהתחשב בעובדה שאין לי רשיון, המדריך היה צמוד לי לתחת כמו עלוקה. עם כל הכבוד של הפגנת אדישות טוטאלית מצידו הוא גרם לא למעט אנשים פשוט להתגלגל מרוב הצחוק בשל התנהגותיו המשעשעות. אמנם אני נהגתי, ולפעמים אפילו הפרזתי במהירות, היו פניות חדות בעליל שתחילה לא הסתדרתי איתן  כ"כ וכמעט הפכתי את שנינו בשלב מסויים או נכנסתי בעץ. התגובות של המדריך פשוט כמעט רצחו אותי במקום מה שנתן חיזוק חיובי להמשיך לעשות את זה. בשלב מסויים בו התרגלתי לטרקטורון אשר אני נוהגת בו, המדריך שישב מאחוריי לא הפריע יותר מדיי, למעשה לא הפריע בכלל רק זרק הערות מיניאטוריות פה ושם כמו לאיזה כיוון לפנות ולא לשכוח להאט בפניות חדות (כן היינו הראשונים והמובילי דרך לשאר הקבוצה) הוא היה בסדר גמור. בשלב מסויים שמתי לב שמתחילים להשיג אותנו, והרי אסור להם לעבור אותי כי המדריך צמוד לי לתחת, נתתי גז, רציתי לבחון עד איזו מהירות הטרקטורון יכול להגיע ואיך יגיב לזה המדריך... הוא אמר לי, למעשה צעק לי, להאט כי זה מהר מדיי וכי יש עוד פניה חדרה ימינה ואנחנו עלולים להיתהפך, הינהנתי לו ואז הוא ניסה להגיע למעצורים על מנת להאט.... פתאום אני פונה ימינה חדה, הוא כמעט נופל ואני מרגישה כמו נהגת מקצועית שמנסה לברוח ממשהו...

יצאנו בשלום והמשכתי לנהוג מהר... האנשים שהיו מאחורי היו בעלי רשיון ולכן הם נהגו ללא מדריך צמוד אך קיבלו הוראות מהמדריך שלי, לפחות היה לי את הטרקטורון הכי שווה. ובמילים אחרות, גרמתי לא למעט התקפי חרדה ופחד לאותו מדריך, קיבלתי מחמאות על הנהיגה שלי ועל המופע שעשיתי להם, בעיקר עם המדריך אשר ישב מאחור, כשהוא ניסה להיות סופר אדיש והחזיק ת'צמו כאילו שמתקרב טורנדו והוא יצליח להישאר במקום אם יחזיק חזק, היה עם היד על הדופק ואני סך הכל נהינתי. אני מאמינה שטיול קיאקים יבוא בהמשך, אולי בעוד שבועיים באיזה סופש ואולי קצר יותר מאוחר, נראה מה יקדים את מה, הקיאקים או הצניחה החופשית ממסוק. בכל אופן, לאחר מכן נסענו לעשות על האש באיזה פארק, פשוט בשלב מסויים הפסקתי לשאול באיזו עיר אנחנו נמצאים, מה שבטוח היינו כבר ביותר מדיי ערים לאותו יום וסגרנו את הערב באכילת בשר עסיסי וטעים, בפוג' בשבילי שדפק לי טיפונת את הראש כששתיתי על קיבה ריקה בגלל שעלו לי על העצבים בשיחת טלפון, בשיחות מהבנות על טיפים לצבא, כמו לאחר לפחות בשעה ליום ההתייצבות הראשון על מנת שלא ידפקו אותי ויכניסו אותי יישירות למטבח, ועוד מלא מלא דברים מועילים אחרים, כמו התרגיל החברתי אשר יאמרו לנו לבחור 2 בחורות שישארו לשמור בשבת  ושיש לנו כ10 דק' בשביל זה ושנמסור להם את השמות ושזה סתם תרגיל , אבל זה יהיה מצחיק לראות חלק מהבנות מתחילות לבכות ומתחילות להיזכר שאמא שלהם גוססת ופתאום יש להם שיפוצים בבית וכדומה על מנת לא להישאר, ההרצאה תהיינה על כמה שחשוב לתרום ובלה בלה בלה.... לאט לאט השתפר לי מצב הרוח עד שלב מסויים בו הוא שוב התחיל לרדת וזה היה כבר בדרך הבייתה והיה על סף הדאון כשהייתי כבר בחדרה. תודה רבה על שיחת הטלפון ההיא באמת.

בכל מיקרה, היום אני צריכה לחרוש על מתמטיקה, מחר אני ניבחנת ואני ואמא אולי ניסע לת"א.. הרי ישלה היום יום הולדת ומחר היא בחופש:)  בשלישי אני אתכונן כל היום ואולי גם כל הלילה לפסיכולוגיה, אבחן בפסיכולוגיה ומיד לאחר מכן יגנבו אותי לעבודה. וביום חמישי אני נוסעת בבוקר לחפש שמלת נשף*-*. ובמילים אחרות השבוע הזה הולך להיות עמוס אלי בצורה יוצאת מן הכלל , אני אראה איך אני באמת מיסתדרת עם זה. מה שבטוח אני הולכת לחטוף הרבה משלומי והולכת לספוג את כל העצבים שלו בימים הראשונים ואם זה יימשך אני כבר ארצח אותו בדם קר עם המקל הזה של flying bubbles [?]. אני מנסה לחיות בהורמוניה וברוגע עד שלא בא מישהו ורוצח אותי מכל הבחינות, ולא מתחשב יותר מדיי בלחץ אשר אני נמצאת בו. אוף!*נשימה עמוקה ונשיפה בבת אחת*

אז.... זה שאני לא מדברת איתכם ולא מתראה איתכם לא אומר שאני שחכתי מכם ולא אוהבת אותכם יותר! אני אוהבת אחד ואחת  מכם ומתגעגעת לכל אחד ואחת מכם בצורה מטורפת! אמנם לא ראיתי אותכם חודשים וחלקכם מזה כבר כמעט חודשיים וחצי. דעו שאני עדיין אוהבת אותכם וממש ממש ממש רוצה לראות אותכם בהקדם האפשרי כשירד לי קצת הלחץ. מי ליביה תודה שאתם עדיין כאן לצידי ותומכים בי כשאתם יכולים ולא שוכחים ממני לאורך כל הזמן הזה, תודה על הבנתכם ותמיכתכם בי, אילו לא אתם אני לא יודעת מה הייתי עושה.תודה לכם:) והינה חדשות בשבילכם , אני ואולג השלמנו! נחגוג את זה ביום שישי הקרוב כשכל הקבוצה תהיינה מאוחדת שוב:)?

אולי את שלומי לא ראיתי חמישה ימים ואותכם כחודשיים וחצי, אך אין זה אומר שאני לא אוהבת אף אחד מכם ולא מיתגעגעת.

ישראל! תעשה לי עגל!

מי לאביה גאייז

Desperate measures,

 Demon screams,

Invading thoughts,

 Invading dreams.

License to Tear

At my weakened will,

 The warmth replaced

With bitter chill.

I raged and fought

And held to hope,

But, mere survival

 Cut the rope...

That link to

All the living ones

And allow the dead

To call me home.

I scream and tear

At what remains

I tug and pry

To break these chains.

They hold me fast,

Iron, cold as ice,

And alter each throw

 Of the dice.

So when the darkness

Comes to call,

 I'll fight, and hope

I will not fall.

There's none to catch me

None but me,

 Who care enough

To rescue me.

And so, to me,

 The fight will come,

I fear that

Chaos has already

 won.

.