מוכרחים להיות שמח

אני לא יודעת מה אני מרגישה , אף אחד לא באמת טרח לשאול אותי מה עובר עלי. ניסיתי לדחוף את זה לגרונות של אנשים רק כדי שאני לא אתפוצץ בעצמי מבפנים.

אז איך אני מרגישה. קשה לי לנשום בשקט בלי להרגיש שמשהו עולה ויושב בבית החזה.קשה לי  לחשוב על מחשבה צלולה. ויותר מכל קשה לי לזכור מה היה פעם.

כאילו מישהו שם לי את כל הזיכרונות בקופסא שחורה  והם הופכים עמומים יותר מיום ליום , עד שיום אחד אני אקום וכל הדברים שהיו פעם יהיו כלום בשבילי.ואולי זו התמודדות.

להתמודד עכשיו. זו סיסמא מעולה שאנשים מטיחים . " את צריכה להתמודד". הלווי ויכולתי להדליק את כפתור ההתמודדות שלי ולעבוד למצב המתמודד.

אבל אני לא.

ואני צריכה להפנים שכואב לי ושהולך לכאוב בזמן הקרוב.  ושלמרות שהכאב יעבור , וכול יום יכאב לי פחות בסופו של דבר יישאר  בי מקום קטן שאף פעם לא ירפא. מעין נקודה קטנה שתרגיש צביטה תמידית או  לפחות באירועים מיוחדים.

 כי  יש דברים שאף פעם לא מחלימים  מהם.

וזה קטע בוגר להפנים, ואף פעם עוד לא הייתי מוכנה להיות בוגרת.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -  - - - - - - - - - - - - - -

אתה מאבד דברים כשאתה צריך לאבד אותם  , ומוצא אותם כשמגיע הזמן למצוא.

ויש דברים שאתה לא מוצא מחדש , כי מההתחלה הם לא היו שלך.

ואולי יש דברים שאתה מעולם לא מאבד  ,כי הם תמיד היו חלק ממך.

נתראה בשמחות.

- - - - - - - - - - - - - -

על קביים אליך שירי מדדים
הה קראי לי!
יפה עד בושה את!
לבוש לתפארת אצא מדעתי
אל אורך הבוקע בשער.


כי חומה לי חגיך בקצות משעולי,
כי אימה לי שמשך הקבועה לבלי שקוע.
כי אני מתפלל
שתהיי שלי
רק למען אוכל אותך לשכוח.


מה המחיר לחיי שחצו בגליך ,
שחרדו לקולך? מה לומר מה לתת ,
לתוגה הפראית הרוצה רק אליך ,
המושטת כפות לברזל הלוהט.

פה רשרוש מבוהל מפינה אל פינה
ותעיית אצבעות על דלתות ובריחן .
פה אורזים, יפתי, את שרידי הבינה ,
כארוז צורונים וניירות לבריחה.

פה זכרך כמצור מתקרב ורוחק ,
מסחרר
ומרפה
וחלילה חוזר .
את התו הקדמון הצלול הצוחק ,
אשר לא יכילנו חליל החזה.

אם ירצה אלוהים ונרד מתליה
ודמותך עד מחר מעיניו תרפה ,
אספר לך אולי מה קשה לי היה
עד הבוקר את שמך רק ללמוד בעל פה.
                       ...

(נתן אלתרמן)

-כשתראי נמר בשלג-