לבית הספר שלנו הגיע איש אחד. הוא הגיע כדי לדבר על משהו. בטח משהו חשוב, לא יודעת. יותר מידי עסוקה בלבהות בנעליים שלו. חומות, מבריקות... מה זה, זנה? לא, לא נראה לי.. לאט לאט העיניים עולות למעלה. מכנס שחור, מקווה שזה ארמאני. מבט ממשיך לעלות, מתעקב על האזור הארוגני המרכזי (שיעורי פסיכולוגיה הוכיחו עצמם מועילים), בליטה מתגלה, ארוזה בתחתונים יקרים בהתאם, אין ספק.
הוא מדבר עם הידיים, מסיח את מבטי אל האצבעות הארוכות שלו. ארוכות מאוד, קצת עבות, כמו שצריך. טבעת זהב מנצנצת לה אי שם ביניהן, עדיף היה בלי. מבטי חוזר לבליטה וממשיך לעלות, סקירה איטית ומעוררת לחות נעימה. חגורת עור שחורה (יש לי חיבה אליהן), בליטה נוספת. כרס בהתהוות, כיאה לאדם בגילו. חולצה לבנה, בוהקת בים של בגדי חורף כהים שעיטרו את הקהל שישב מולו. עניבה שחורה, גם היא בוהקת. לא לטעמי... הז'קט היה מקופל יפה ונח על כסא לצידו.
עורך-דין, כנראה. לפי הצבעים. הדיבור שלו מתנשא. משום מה זה מחרמן אותי יותר. ההרצאה נגמרת ומחיאות הכפיים מחזירות אותי למציאות. חברתי אומרת שהוא הריח נפלא. מסתבר שהרטיבות התפשטה לה בקרב הבנות האחרות. הריח שלהן עלה בעצמתו על זה של האפטרשייב שלו, אז התענוג נגזל ממני.
יום הלימודים נגמר ואני הולכת לכיוון מרכז העיר, לבקר אדם חשוב לי. שקועה במחשבות כהרגלי, אני הולכת במסלול הידוע, על אוטומט, כשמשהו מפריע לי בזווית העין. ג'יפ גדול, אדום ובוהק, כמו העניבה ההיא שלא אהבתי. מנקר עיניים. הוא עוצר ברמזור, איפה שעמדתי לחצות, מזהה אותי ומציע טרמפ. בין רגע התעוררה אותה הרטיבות שרק חיכתה שיעשו בה שימוש. אני מתיישבת במושב הנוסע ומרוב הלחות כבר לא נוח. אני דואגת שלא ישים לב לכתם שמתחיל להווצר.
הוא מחטיף מבט, פעם לפנים שלי, פעם לכביש, לחזה ושוב לכביש. הוא נראה מופתע קצת כשמבטו נח בין רגליי ושולח יד, בודק, מחייך. חיוך מתנשא, שולט. הוא פותח את המכנסיים שלי ושולח את האצבעותיו לחולל פלאים. אותן אצבעות עבות וארוכות, בדיוק כמו שאני אוהבת, עם טבעת הזהב שעכשיו אני מודה על כך שענד אותה. אני על סף גמירה, הוא מרגיש את זה ושולף את אצבעותיו באחת. אני מצליחה להחזיק את עצמי מלהתחנן בזמן שהוא מכניס אותן אל פיו, עיניים על הדרך, אדיש. כנראה מצא חן בעיניו הטעם, כי הוא ממשיך ללקק את אצבעותיו, אחת אחת.
הגענו למשרד שלו, במעלית פתח לי את החזיה בלי שהרגשתי והיא, כמו שאר הבגדים שלי, החליקה במהירות, ברגע שנעל אחריו את הדלת.
תוקן ומקווה שעכשיו זורם ומחרמן יותר. תודות ל-הנץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
