Never Ending Muse

אני מאוד רוצה ללמוד לבשל.

מגיל קטן אמא ואבא מתהדרים בלימודי הטבחות שלהם ובכישורי המטבח שניחנו בהם. עם זאת, מעולם לא נגלו בפניי יצירות קולינאריות תוצרת המטבח הביתי. אפילו רטבים לפסטות איין. זה הזמן להתוודות על כך שטרם התוודעתי לטעמו של רוטב הבולונז המפורסם. עד כדי כך. ואני לא מפונקת בקטע הזה, באמת. למרות שאני מאוד בררנית - תתנו לי את מנת תפוה"א המטוגנים היומית שלי, בתוספת סלט מלפפון-עגבניה בצד ואיזה מיץ וקניתם אותי. אבל אין מה לעשות, אני לא חיה בבועה משל עצמי ועל כן יוצא לי להסתכל לצדדים, למשפחות בהן מגישים את האוכל עם רטבים מגווניםוסלטים שמשתנים מדי פעם, ולפעמים גם מכינים מאכלים שנאפים בתנור..ואז ליבי נחמץ. איפה כישוריי הטבחות באים כאן לידי ביטויי? ואל תשתיקו אותי עם "הסנדלר הולך יחף".

ולענייננו - אני רוצה ללמוד לבשל. לא אחת באתי ל-א' והיא כיבדה אותי בעוגת שוקולד שהכינה לגמרי בעצמה. הייתה תקופה שהיא הייתה מרבה לספר על כל מיני מאכלים שהיא נוטה לבשל, ומתכונים חדשים שניסתה ובזמנו, זה נראה בעיניי מאוד סקסי, אשה שיודעת לבשל. ולא שתגידו מנות גורמה, אבל לפחות החביתה לא נשרפת לה. עד אז, כל הקשור בבישול היה ממני והלאה. מגיל קטן הוריי היו מטיפים לי ומעלים בפניי את השאלה 'מתי כבר אלמד לבשל לעצמי', פעם הם היו אפילו משווים אותי ל-יו', כמה שהיא עוזרת לאמה לבשל, יודעת להכין סלטים, יודעת לבשל את המאכל הזה וההוא. [היום, אגב, הם לא משווים. כנראה שהבינו שזה כבר לא יקרה - הזיווג ביני ובין הסירים, ובכל שאר הקטגוריות אני מוכנה לומר, בצנעה רבה, שאני מתעלה על יו']

היה זה חופש כלשהו, ואמרתי לעצמי שאתחיל ללמוד לבשל. להוטה ומשולהבת רצתי לפתוח איזה מתכון באינטרנט, במחשבה התמימה "כמה מסובך זה כבר יכול להיות?". אמרתי לעצמי שאם אני יודעת לחשב פוטנציאל חשמלי, בוודאות אצליח לשבור שתי ביצים ולהוסיף מלח. אז לא ידעתי, שכל המתכונים הללו נכתבו על ידי פלצנים שתחביבם להתאכזר לבעלי ידיים שמאליות, כמוני. התוודעתי שם לכל מיני תמציות וניל ותבלינים שמעולם לא נאספו אל ביתי, ולא תהא זו אני שתוביל למהלך המהפכני (ללכת לקנות בסופר? זה יותר מדי). כך נגמרה הרפתקאתי הקצרה ביותר.

עכשיו, גם אם ארצה, ואחפש בנרות את המתכונים הפשוטים ביותר (קרי, מכילים ביצים סוכר מלח פלפל קמח וחלב בלבד), לא אמצא זמן לניסויים קולינאריים. אולי זה תירוץ, שכן תמיד אמצא זמן לרפרף בין עמודי ישראבלוג, אבל אף אדם שפויי לא יאמר שיש לי עודף זמן פנויי ושנותני שעורי הבית מטיבים עמי.

למרות יכולות הבישול הנעדרות שלי, מעולם לא התביישתי בהן. הייתה זו יו' שבאזניה החלטתי על הנכונות ללמוד, סוף סוף, לבשל, ולא עצרתי לחשוב לרגע, כמה שאני מפגרת מאחוריה בתחום הקולינארי, ושעליי להתבייש בכך. טוב, מעולם לא התביישתי עד אשתקד - בעיצומה של העבודה על הפרוייקטים במחשבים, נוכחתי לגלות שבעוד שאנשים נורמליים בונים אתרים מוקדשים ללהקות שהם אוהבים ותרבות ימי הקדם המועדפת עליהם (רק אני. מצרים העתיקה. גיקית, נו.) - ר', אחד היצורים המוזרים ביותר שהטבע ברא, בונה אתר מוקדש לבישול, לאוכל ולשוייץ שלו על כך שיודע לבשל. באחת השיחות המאוד ספורות שלי איתו (שתיים, לכל היותר), שמעתי את עצמי מודה בפניו שאינני יודעת לבשל. והפריק הזה, הלמל"ם המשעמם ונטול החברים הזה, שמביע דעותיו בנהימות ומגדל קוקו עשוי 100% שיער מקורזל, מצא לנכון להתנשא מעליי לנוכח כישוריי המוטלים בספק. לא נעים, בכל זאת, יש לי בטחון עצמי נמוך.

אבל פרט לסיפור המקומם הזה, לא זכורים לי מצבים בהם הובכתי על כך שאינני יודעת לבשל. ולמעשה, אני כן יודעת לבשל. אני יודעת להכין אומלט, מקושקשת, שקשוקה, עיסת ביצים לא מוגדרת מטוגנת יחד עם לחם על המחבת - כל זה לגמרי לבד. מאכלים שאינם כוללים בתוכם ביצים, הם מעבר ליכולותיי. אולי כתחליף לחיסרון הזה בי, אני יכולה לנסות להתפתח בתחום הכנת הסלטים, לדלות מתכונים מורכבים וטעימים שעיקרם חיתוך עגבניות ומלפפונים. הה, איזה עתיד מצפה לי.

ואם כבר בעתיד עסקינן, די בעצם המחשבה שילדיי יגדלו בדלות הקולינארית בה אני גדלתי, כדי לגרום לי להצתמרר ולפלל שמתישהו, רצויי כמה שיותר בקרוב, אלמד לבשל באורח פלא.