הרבה זמן לא כתבתי פה. אולי החיים נעשו פחות מורכבים בשבילי ולא חשתי צורך לעבד ולטחון אותם. אולי התבגרתי ועימי התקשח גם העור הרך והפגיע שעוטף אותי.
הדבר הכי רציני שהשתנה אצלי בחדשים האחרונים הוא שפתאום אני לא מרגישה לבד בעולם. יותר מכן, אני מכירה בזכויותי ובנוגע למערכות יחסים צלחתי את הדפוס שלי-להכנס תמיד ליזיזויות או למערכות יחסים לא ברורות. הגעתי למקום בו אני לא מוכנה להיות דקה כשהצד השני לא בטוח שהוא רוצה אותי.
אחרי שנתיים וחצי של בדידות,הסתגרות והעדר קשרים רומנטיים הכרזתי לעצמי על "שנת המשפחה". השנה בה אמצא את האחד שלי, הפרטנר לחיים,אבי ילדתי לעתיד.חבר.מאהב.בעל.שותף.
שנת המשפחה כללה גם שהייה בקרב משפחתי הדוסית בפסח. תוך ניסיון להתקרב ולהתערות בהווי. נהנתי. הילד שלי נהנה גם בחברת משפחתו ואחיניותיו.
אך אם נחזור לקטע הרומנטי- למדתי שהתמקדות היא מילת המפתח. לא עוד קשרים לא ברורים, מקומות שלא מקבלים אותי, אנשים שלא מסוגלים.
הסיבה לא רלוונטית והעובדות הן שמדברות.
אין הקלות למתלבטים,ללא יכולים, לתוהים, לשרוטים.
אני מתמודדת, שיתמודדו גם הם.
כך הוביל אותי קשר אחד מלא תהפוכות עם כימיה אפלטונית מטורפת ומשיכה מינית קצת פחות לקטוע אותו ברגע שדווקא אני רציתי לתת צ'אנס אמיתי והצד השני הפך ממעריץ גדול ל"לא מסוגל". יומיים אחרי התקשר הקשר הבא. ממנו נפרדתי שלשום בלילה אחרי חודש וחצי אנטנסיבי של זוגיות צמודה. בדיעבד מסתבר שעם פחות רגישות ואינטימיות. כי רגע אחרי שהוא לא ידע אם הוא מסוגל לא הייתי מוכנה להשאר שם דקה. ודקה אחרי הדקה הזאת, בטוחה שלילה מלא דמעות מצפה לי, הרגשתי הקלה- זה לא היה זה.
הרבה שאלות נשאלות כאן- איך הייתי איתו וחשבתי שאולי זה האדם שלי ודקה אחרי הפרידה הקלה? מה זה אומר על שיקול הדעת שלי?
אבל מסתבר שהגורל עושה את שלו. ומה שלא צריך להתהוות פשוט נופל. הפלה טבעית.
לכאורה אני אמורה להרגיש נטושה. זאת ההתמחות שלי- להרגיש שנוטשים אותי. לכאורה אני אמורה להרגיש חוסר אמון כלפי אלה שהסתערו בחיזור וברגע שהדברים נעשו רציניים לא יכלו.
אבל לא.
באופן בלתי אופייני לי אני אופטימית. אני חושבת שאני בדרך הנכונה ויש לי מזל. מכל קשר מהאחרונים למדתי משהו על עצמי ועל יחסים.
והכי חשוב- למדתי שאני ראויה!
לא גבר שלא מסוגל מערער את בטחוני
לא דקה אחת של להיות במקום הזה שאני לא רצויה.
זה מרגש.עשיתי דרך
ואני מריחה כבר את הקשר הבא
רוצה כבר להגיע לתחנת הזוגיות האחרונה.
וכן, גם קצת עצובה:-)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
