הלב מתחיל להרפא, הנפש פחות מצולקת

כבר שבועיים שהילד שלי מטריף אותי. בימים ובלילות

זו מלחמת התשה.

בכי וצרחות על כל דבר, הרס, עוד צרחות, בכי, בעיטות ופאדיחות בעיקר כשיש קהל

בבית וברחוב

כל פעולה פשוטה הופכת אצלו למחאה.

ניסיתי לדבר, להבין להכיל. ניסיתי להיות גם קשוחה ולהציב גבולות. הלכתי על דרך הראציו ועל דרך הלב

אני ניצבת חסרת אונים אל מול הטרור הזה

מצאתי את עצמי ספק אוחזת ספק מטלטלת אותו בחוזקה השבוע באמצע הרחוב ברגע של קריזה שלו

משאירה בו שני סימני חריטה קטנים ומדממים מציפרני מבלי להתכוון

הדם היכה בי ואצלו כמובן הגביר את ההיסטריה

באחד הימים כשהייתי צריכה לקחת אותו מהגן נעשיתי בדאון.פשוט לא התחשק לי

לא טוב לי ככה. אני עצובה. מתוסכלת. מיואשת וכל עצה שלא תתקבל תהיה קשה עד בלתי אפשרית לישום עם המזג הסוער שלו.

אני עצובה.כמה שריטות אני משאירה בו. מסתבר שלא רק בנשמה..