הלב מתחיל להרפא, הנפש פחות מצולקת

פוסט של עמיתה וירטואלית פה של סיכום שנה עשה לי חשק גם לאחד משלי.

שנת 2009 נפתחה אצלי בפול אדרנלין- פרוייקטים ענקיים בעבודה,אחד בינלאומי+ סיום תואר שני אינטנסיבי והחלטה שהשנה אמצא בן זוג.דיי לרווקים הצעירים ונעבור לגרושים פלוס המסוגלים.

להחלטה יש כח. אני חושבת שהשנה גיליתי את זה. אני מדברת על החלטות מהסוג העמוק,אלה שאינן מס שפתיים אלא שמבינים את רוב ההשלכות שלהן, שמוכנים לוותר בשבילן על הרבה אבק כוכבים, נוחות והמנעות מכדי להיות באמת במקום שאנו רוצים להיות בו. ומה קורה אז?- אהממ. כשמשיגים את הדבר עצמו מגיעות התמודדויות שמלכתחילה בגללן העדפנו לצאת עם קטינים עם ג'ל בשיער שלא מסוגלים לקשר אמיתי.

ובכן. השנה רציתי באמת והסכמתי לפנות לי זמן, מקום,אנרגיות ולהגמל מהוורקהוליות המאוסה שהיתה מרפדת אותי בתפנוקים עד שהיה קשה להרגיש שמשהו בכלל חסר.

השנה הרגשתי קצת כמו יוצאת הודו. מחפשת את דרכי אחרי עשור של הצלחה בקריירה. נמאס לי, רציתי חיים. סיימתי תואר שני בהצטיינות וכל אלה לא מילאו אותי. רציתי בית.

מצאתי אותו השנה. מרגע שהחלטתי היה אחד ויומיים אחרי שנגמר איתו עוד אחד שדרכו הכרתי את האחד האמיתי שלי.שמונה חדשים חגגנו השבוע ואני יכולה להגיד שבאמת מצאתי.

ולא, הסיפור עדיין לא מסתיים עם לבבות ופרחים באויר כי גם פה יש קושי לעשות מעשה ולעבור לחיות ביחד. לכאורה זה הוא, אך ככל שאני מפשפשת בתוכי אני יודעת שאני גם בפאניקה.ואולי זה עוד לא הזמן.אני יודעת שזה יגיע.

עזבתי את העבודה.אני חיה מחסכונות ועושה סטאז' במקצוע החדש שבחרתי לעצמי- אני עוזרת לאוצרת נחשבת אצל אחד מאספני האמנות הכבדים. אחרי שנים שהייתי הבוס הגדול אני מתייקת דברים ויש ישיבות שאיני נכנסת אליהן. זאת הבחירה שלי והיא לא תמיד קלה. אני בלחץ כלכלי והקצבתי לעצמי למצוא עבודה אחרי שלושה חדשי סטאז'. מפחיד.

קשה לי לחיות בחוסר ודאות אבל כנראה הגיע הזמן שאלמד לעשות את זה

"יש לך בעצם את הכל כבר ביד" אמרה לי השבוע חברת נפש. "את רק צריכה עוד קצת סבלנות".

וזאת המשימה שלי לתחילת שנת 2010- להרפות מהלחץ ומהחרדות. להאמין בעצמי ובדברים שיקרו. עד היום,חייבים להודות, הם באמת די קרו לי.

ועד סוף 2010 אני מאחלת לעצמי בית. בית חם משלי.

שנה טובה

הוא מפחד והיא מפחדת

הוא משתבלל והיא מתקרנפת

הוא מרגיש שהיא בולעת

היא דווקא בפוזיציה של תולעת

היא חוזרת להיות ילדה קטנה בחור שחור

אין שם אף אפשרות לבחור

גם לו אין שום יכולת תמרון

אמא שלו הרי תמנון

היא לא תוכל לשאת יותר נטישה

והוא עוד לא למד לחבק אישה

שנעלבת ונזקקת וצריכה ביטחון

היא רק צריכה מגע,לא שיזחל על הגחון.

איך ממשיכים מכאן? מי יודע

היא לא נסיכה והוא לא צפרדע.

הוא טוען שהוא בעצם מסוגל.זה היה רגעי.רק נבהל

הבוגרת שבה מבינה שהוא צריך ספייס

גם היא צריכה את זה, אבל קשה לה להתאפס

זאת הילדה שם בחושך שמרגישה לבד

הביטחון שהיה עד כה די אבד.

לאהוב ולאבד או לאבד כבר עכשיו?

ולמה בכלל לא לחשוב חיובי

וזה שלא צפרדע וזאת שלא נסיכה

יקימו בסוף סוג של ממלכה...

הרבה זמן לא כתבתי פה. אולי החיים נעשו פחות מורכבים בשבילי ולא חשתי צורך לעבד ולטחון אותם. אולי התבגרתי ועימי התקשח גם העור הרך והפגיע שעוטף אותי.

הדבר הכי רציני שהשתנה אצלי בחדשים האחרונים הוא שפתאום אני לא מרגישה לבד בעולם. יותר מכן, אני מכירה בזכויותי ובנוגע למערכות יחסים צלחתי את הדפוס שלי-להכנס תמיד ליזיזויות או למערכות יחסים לא ברורות. הגעתי למקום בו אני לא מוכנה להיות דקה כשהצד השני לא בטוח שהוא רוצה אותי.

אחרי שנתיים וחצי של בדידות,הסתגרות והעדר קשרים רומנטיים הכרזתי לעצמי על "שנת המשפחה". השנה בה אמצא את האחד שלי, הפרטנר לחיים,אבי ילדתי לעתיד.חבר.מאהב.בעל.שותף.

שנת המשפחה כללה גם שהייה בקרב משפחתי הדוסית בפסח. תוך ניסיון להתקרב ולהתערות בהווי. נהנתי. הילד שלי נהנה גם בחברת משפחתו ואחיניותיו.

אך אם נחזור לקטע הרומנטי- למדתי שהתמקדות היא מילת המפתח. לא עוד קשרים לא ברורים, מקומות שלא מקבלים אותי, אנשים שלא מסוגלים.

הסיבה לא רלוונטית והעובדות הן שמדברות.

אין הקלות למתלבטים,ללא יכולים, לתוהים, לשרוטים.

אני מתמודדת, שיתמודדו גם הם.

כך הוביל אותי קשר אחד מלא תהפוכות עם כימיה אפלטונית מטורפת ומשיכה מינית קצת פחות לקטוע אותו ברגע שדווקא אני רציתי לתת צ'אנס אמיתי והצד השני הפך ממעריץ גדול ל"לא מסוגל". יומיים אחרי התקשר הקשר הבא. ממנו נפרדתי שלשום בלילה אחרי חודש וחצי אנטנסיבי של זוגיות צמודה. בדיעבד מסתבר שעם פחות רגישות ואינטימיות. כי רגע אחרי שהוא לא ידע אם הוא מסוגל לא הייתי מוכנה להשאר שם דקה. ודקה אחרי הדקה הזאת, בטוחה שלילה מלא דמעות מצפה לי, הרגשתי הקלה- זה לא היה זה.

הרבה שאלות נשאלות כאן- איך הייתי איתו וחשבתי שאולי זה האדם שלי ודקה אחרי הפרידה הקלה? מה זה אומר על שיקול הדעת שלי?

אבל מסתבר שהגורל עושה את שלו. ומה שלא צריך להתהוות פשוט נופל. הפלה טבעית.

לכאורה אני אמורה להרגיש נטושה. זאת ההתמחות שלי- להרגיש שנוטשים אותי. לכאורה אני אמורה להרגיש חוסר אמון כלפי אלה שהסתערו בחיזור וברגע שהדברים נעשו רציניים לא יכלו.

אבל לא.

באופן בלתי אופייני לי אני אופטימית. אני חושבת שאני בדרך הנכונה ויש לי מזל. מכל קשר מהאחרונים למדתי משהו על עצמי ועל יחסים.

והכי חשוב- למדתי שאני ראויה!

לא גבר שלא מסוגל מערער את בטחוני

לא דקה אחת של להיות במקום הזה שאני לא רצויה.

זה מרגש.עשיתי דרך

ואני מריחה כבר את הקשר הבא

רוצה כבר להגיע לתחנת הזוגיות האחרונה.

וכן, גם קצת עצובה:-)