אז היום, ידידי הוירטואליים, אספר לכם סיפור על שלושה ימים מיותרים לחלוטין. שלושה ימים שעכשיו, כשאני מסתכלת אחורה, אני מתחרטת על הרגע שאמרתי לעצמי "וואלה, מה כבר יכול להיות? טיול שנתי לאילת נשמע מהזהמאגניבבבב" ואם הייתי מולי באותו רגע שגם העזתי להעלות את המילים האלה על דל שפתי, הייתי מעניקה לעצמי סטירה מצלצלת שתסדר קצת את הנוירונים שאין לי שם בתוך המוח. על מה לעזאזל חשבתי?!

אבל נכתוב על הטיול המעפן הזה בנימה אופטימית קמעה. בכל זאת, אני הבנאדם הכי אופטימי שיצא לאנשים מסויימים להכיר (או ככה הם נוהגים להצהיר בפניי בכל הזדמנות).

ביום שלפני היו כל ההכנות ה..אמ..סופיות לטיול. כשאני אומרת הכנות סופיות אני מתכוונת לדברים ששאר השכבה שלי טרחה לעשות שבוע לפני... מצאתי את עצמי רצה מהבית לבצפר, מהבצפר לסופר, מהסופר לדודה שלי (כי לאנשים מהמשפחה המצומצמת שלי אין שקי שינה. הם אפילו לא יודעים מה זה) ומדודה שלי הבייתה לדחוס את כל מה שקניתי לתוך התיק.

בעודי בסופר ראיתי שני אינפנטילים מהכתה שלי עומדים מול האגף של המשקאות החריפים בפוזה של אנשים שבאמת מבינים משהו מהחיים שלהם ומהרהרים בינם לבין עצמם איזה וודקה כדאי לבחור כדי לעטוף בשקית שחורה ולשים בתחתית של המזוודה. הרמתי עליהם גבה והלכתי לאגף של השוקולדים (נקבה, נו...). יצא שהגענו לקופה באותו הזמן והם עמדו מאחוריי...

בעודי אורזת את השקיות הם התחילו לעשות את החשבון. הקופאית הרוסייה האנטיפטית (לובה? חה חה צחוקים איתי) הפטירה לכיוונם "תעודת זהות בבקשה". הם מחליפים מבטים נואשים ומחפשים את התעודות זהות שלהם בכיסים ואני מחייכת מתחת לשפם שאין לי ומזמרת "מ-טומטמיםםם" לפני שלקחתי את השלל שלי ויצאתי לכיוון הבית.  

בבית ברוב ייאושי פיצלתי את הכל לשני תיקים דחסתי כאילו אין מחר, גייסתי את אחי הזאטוט כדי שישב על התיק ויאפשר לי לסגור אותו בצורה בריאה והלכתי לישון. קמתי בסביבות 1 לפנות בוקר, כשב3 הייתי צריכה לצאת מהבית.

בלילה רגיל הייתי מצפה לראות (לשמוע) את אבאמא ישנים... אבל בשניה שפתחתי את הדלת אמי הורתי קפצה עליי כדי לוודא שלא שכחתי כלום, חלילה. לא. לא שכחתי כלום, חלילה. ולא אבא, אני לא צריכה שתסיע אותי...הבצפר נמצא שתי דקות מהבית. לא, אל תשקיפו עליי מהמרפסת! גרררר.

אז איכשהו הצלחתי לסחוב את התיקים האלה ששוקלים הרבה יותר ממני אל תוך האוטובוס, ואת עצמי תקעתי במושב שהתגלה כנוח בטירוף עד הנקודה שעלינו עליו תפוסים לגמרי אחרי המסלול הראשון, אבל נשאיר את זה להמשך של הפוסט.

מוזיקה, התמרחויות, נחירות, אנחות... נו, אין יותר מדי מה להרחיב על נסיעה בת 5 שעות באוטובוס שורץ אידיוטים. ב5 לפנות בוקר הורידו אותנו בקיוסק ששם מכונות הקפה ידעו ימים טובים יותר. וגם המצלמות שלנו.

הגענו למסלול. מסלול של 8 שעות חלומיות. כ"כ חלומיות שאני אפילו לא מעיזה לחלום עליהם! מה זה צריך להיות? אנחנו חבורה של ילדים מנוונים! כל מה שאנחנו רוצים זה ים, בריכה, קניונים ושוודים חסונים ששואלים מה השעה! אבל לא, מצאנו את עצמנו מגלים שהתחת הוא איבר נורא שימושי כשמדובר בדילוגים וקפצוצים מסלע לסלע.

המדריך שלנו היה איש שרירי ומזוקן ונורא נורא מצחיק. בעיקר את עצמו. קראו לו יענקלה לדעתי, אבל מצאנו הרבה וריאציות לעיוות השם הזה. בעיקרון, כל שם תנכ"י התאים לנו: יהושוע, ישעיהו, ישמעאל, משה...

הוא גם היה מאוד מאוד מתחשב. בשניה שהשתרכנו לסלע עליו הוא ישב כבר 20 דקות ושתה קולה, הוא קם על רגליו והתחיל לדלג אל הרכס הבא.

אז שרדתי את הזוועה הזאת ולקחו אותנו למלון. לפחות זה היה באמת מלון ולא אכסניה מעופשת. למרות שאני מעדיפה להיות יומיים באכסניה מעופשת מאשר לילה אחד במלון הזה ולילה שני במקום אחר שארחיב עליו בהמשך (אנסה אותי אנטילופה! אנסה אותי אנטילופה!). המלון היה סבבה. אמנם במקום 4 מיטות קיבלנו מיטה אחת ענקית שנכנסים  בה 4 אנשים, ואמנם הקיפו אותנו בערסים, ואמנם המורות היו בחדר ממול, וירקו עלינו מהסוויטה בקומה למעלה (זנות!)... הצלחנו לישון. הצלחנו לישון שעתיים שלמות! :D

אחרי זה קמים בבוקר, עוד מסלול מעפן. המורה התותחית שלי לפיזיקה המציאה שאלות על חשבון התלמידים (אם *שםשלמישהי* מתגלגלת מההר במהירות התחלתית 10 מטרים לשניה, באיזו מהירות צריך *שםשלמישהו* לרוץ כדי לתפוס אותה לפני שתפגע בקרקע?). הגענו לאוטובוסים על 4, עם הלשון בחוץ וכאבים עזים באחורינו ולקחו אותנו לים, שם במקום להשתכשך במים הצלולים (צלולים? נניח) התעלפנו על הכיסאות שיזוף 3 שעות, ואח"כ הלכנו לכבוש את הקניון! אמנם צלענו ונאנקנו, אבל גם זו דרך לכבוש את הקניון...

אחרי זה הלכנו לחוות האנטילופות. חוות האנטילופות היא מקום זוועתי ומסריח עם שירותים בעלי דלתות נתקעות ומים קפואים ושם ישנים בפאקינג סוכה. ועוד משלמים על זה. ככה זה כשלבצפר שלכם אין תקציב, ילדים (:

אז לא, לא עצמתי עין באותו לילה. אנשים השתלטו עליי והחליטו לנצל את הציצים שלי בתור כרית, עד שנמאס לי, העפתי אותם אחד על השני והלכתי לכיוון הערסלים כדי לדבר עם אנשים שאני בקושי מכירה. אחרי שגם הם החליטו שהם רוצים לנצל את הציצים שלי בתוך כריות (לא נתתי להם! אהאה לא אפול באותו פח פעמיים!) הלכתי למקום אחר וגם שם דיברתי עם אנשים שאני בקושי מכירה, עד 6 בבוקר. ב6 בבוקר ראיתי את האנשים צולעים לכיוון המלתחות שבלילה מישהו כבר הספיק להציף (אני באמת לא רוצה לדעת איך הוא הצליח לעשות את זה) ואני? אני לקחתי כמה קורבנות בשרניים והפכתי אותם למיטה. השלמתי את שעות השינה שלי באוטובוס בדרך חזרה, כשעברנו על פני אנטילופות חסרות זנב/רגל/קרן. באמת, לא נראה לי שראינו אנטילופה אחת שלמה :\ מה הם עושים להם שם בחווה הזאת?

חזרנו לביתנו מותשים ולא מרוצים. אמא הספיקה לצחוק עליי יובלות ואבא הצטרף. אחי החליט שהוא התגעגע (קצת) ולא בזבז אף שניה: בשניה שהגעתי הבייתה הוא גרר אותי למחשב לסדר לו משהו.

ועכשיו אני כאן, כותבת את התלאות, משמיטה את כל רגעי העצב/שביזות/כעס/מרירות ומשאירה אתכם עם הדובדבן שבקצפת.

או שמה עלי להגיד, הסירחון בחוות האנטילופות?