פעם היה כל כך קל להעביר כל מחשבה או מקרה ליידי כתיבה, מאשר לדבר.
היום זה לא ככה. התשוקה לכתיבה לא כבתה, אבל היכולת כאילו בהמתנה. כבר לא הכל אפשר לשתף והדברים עוברים סינון. אני שונאת את זה.
זו הייתה טעות לחשוף את הזהות שלי במהלך הכתיבה פה. הייתי צריכה פשוט להנות מהכתיבה עצמה, ועכשיו אני צריכה לחשוב פעמיים. אם מישהו שאני מכירה יקרא את שכתבתי, הוא ידע עליי ידע מי אני - גם כאלו שאני מאפשרת להם לדעת וגם כאלו שלא. לא רוצה!
אז מה עושים?
מפסיקים לכתוב?
לא נראה לי שאני מסוגלת... אולי אני אתחיל מההתחלה?
דף חדש ( תרתי משמע ). כותבת ללא זהות. יכולה להיות מי שאני רק רוצה, לומר כל שעולה ברוחי. מי ידע שזו אני?
עכשיו יותר מתמיד צריך להזהר במה שכותבים. החוק הטיפשי הזה, שבצורה מסוגננת ודיפלומטית אוסר עליך לדבר. מדינה דמוקרטית... בתחת שלי!
הינה.. ממש עכשיו עוברות לי כל כך הרבה מחשבות בראש, כל כך הרבה דברים שאני רוצה לכתוב ולהגיד בקול, אבל זה פשוט לא מצליח לעבור ליידי ביטוי. זה לא עובר את מחסום האבסטרקטיות - זה נשאר לו אי שם בראש המעוות שלי ולא מצליח להיוולד אל העולם.
בא לי לומר מה שאני חושבת על החוק החדש שנותן יד חופשית לכל אחד להעלב מכל מה שכותבים ועוד לדרוש על זה מאות אלפי שקלים. או ההצעה שתפסה תפנית מעצבנת לגבי חוק השיכון שרצו לעזור למעוטי היכולת. פתאום זה הפך להיות עזרה לחרדים ממופצצי ילדים שבוחרים לא ללכת לעבוד.
אם לוקחים לנו את הקול, ולוקחים לנו את הבית... מה הלאה? מדינה דמוקרטית בתחת שלי!
ואם לא יהיה לי אכפת.. שידעו. כולם יכולים לדעת.
זו אני! take it or leave it!!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
