לא ניראה לי שאני חווה את גיל 22 כמו שבני 22 צריכים לחוות.
השתחררתי לפני כמעט שנתיים מהצבא ועדין לא עשיתי את "הטיול".. מצחיק, אבל אני אפילו לא רוצה לעשות את הטיול. מהרגע שהשתחררתי אני רק עובדת בעבודות זמניות, או מדדה בין פסיכומטרי לפסיכומטרי.. שוב מצחיק, אבל למרות שאני לא מפסיקה לעבוד, עדין לא הצלחתי לחסוך ולמרות שעשיתי יותר מפסיכומטרי אחד, עדין לא הצלחתי להוציא את הציון הדרוש למקצוע חיי - פסיכולוגית... שוב מצחיק.
למי זה קורה בגיל 22?
אני לא יוצאת הרבה עם חברים, אין לי הרבה חברים.. אני לא משתכרת מספיק ומעולם לא ניסיתי סמים. אני לא שוכבת עם כל בחור אקראי ויש לי מערכת יחסים מדהימה, שהייתי רוצה להגדיל ולומר ניצחית.
מי מתנהג ככה בגיל 22?
אתמול הייתה הופעה של שלמה ארצי בבאר שבע (ממש יריקה מהבית שלי) והכרטיס עלה רק 100 שקל. לא הלכתי: אני לא כזה אוהבת את שלמה ארצי, יהיה שם מלא אנשים וצפוף וזה 100 שקל.
מי חושב ככה בגיל 22?
המוח שלי מתנוון, הזמן שלי לא מנוצל עד תום, הלוואי והייתי קוראת יותר ויודעת יותר ומשפחתית יותר. במחשבות שלי אני יכולה לראות אותו מתחתן איתי (אפילו לא עוד כזה הרבה זמן). לא כזה אכפת לי מבגדים - אני מעדיפה ספרים וסרטים, הייתי בכיף טסה לאירופה רק כדי להשאר במלון.
מי מרגיש ככה בגיל 22?
אני לא בת 22 טיפוסית ולפעמים זה מפריע לי... למשל עכשיו - יום חמישי, השעה 23:40 ואני יושבת בבית אחרי שראיתי את הפרק האחרון בסידרה שאני אוהבת וכרגע אני מעדכנת את הבלוג שלי.
אני גם אוהבת את זה, כי אני לא טיפוסית.