pochacco

אי אפשר לסמוך על אף אחד.

גם לא על עצמך.

אבל בעיקר.. בעיקר אי אפשר לסמוך על "חברים". הם לא באמת שם. לא תמיד. לאו דווקא במצבים טובים או רעים, אלא גם סתם כשמשעמם. אם הם עסוקים או נהנים או יש להם חיים שלא כוללים אותך, הם שוכחים. שוכחים שאתה לבד, שוכחים להתקשר לשאול לשלומך, שוכחים להזמין אותך לצאת או לשאול איך היה בעבודה. אתה פשוט לא קיים. אתה אפילו לא אוויר, כי אוויר זה משהו שאי אפשר בלעדיו. ואפשר בלעדיך. הכל קורה בלעדיך. 

שונאת את התחושה הזאת.

מתעבת כל חלק בה!

אם האנשים לא היו קיימים.. לא הייתי מרגישה ככה?

אני מפסיקה לנסות! מי שרוצה ינסה בעצמו, אבל היות ואף אחד לא רוצה, אני אלך לקרוא ספר.. שם עוד יש סיכוי לסוף טוב.

וואו! פתאום מסתדרים לי דברים. 

אומנם לפני יומיים היה לי מצברוח תחת ויום חרא, אבל למחר דברים התחילו להשתפר. 

עוד שבוע וחצי אני נגשת לפסיכומטרי השני במספר. אני בהחלט לומדת הפעם ( שלא כמו בפעם הראשונה), וזה טוב, כי אני מרגישה שיפור. 

אני רק מקווה שהשיפור הזה יספיק לי ויגרום לי להגיע לציון שאני צריכה. 

חוץ מיזה אחרי שלושה חודשים שאני תקועה בבית ולא עובדת או (ממש בקושי) יוצאת מצאתי עבודה ממש במיקרה, ממש משמים. או במילים אחרות, בכלל לא חיפשתי והציאו לי אותה. אחלה תנאים, נראה שיש שם אחלה עובדים ואני מתחילה בקרוב, אז אמן וזה יצליח. (יש לי נטייה לא לאהוב עבודות יחסית מהר, למרות שאני מתרגשת בהתחלה.)

בכל מיקרה, אסור לי לנוח על זרדי הדפנה. אני חייבת להמשיך ללמוד בשיא הכוח (כדי שאני לא אצטרך לעבור את הסיוט הזה פעם שלישית).

אחרי הפסיכו, אני חוזרת לכאן ובגדול!!!!!!!

פעם היה כל כך קל להעביר כל מחשבה או מקרה ליידי כתיבה, מאשר לדבר.

היום זה לא ככה. התשוקה לכתיבה לא כבתה, אבל היכולת כאילו בהמתנה. כבר לא הכל אפשר לשתף והדברים עוברים סינון. אני שונאת את זה. 

זו הייתה טעות לחשוף את הזהות שלי במהלך הכתיבה פה. הייתי צריכה פשוט להנות מהכתיבה עצמה, ועכשיו אני צריכה לחשוב פעמיים. אם מישהו שאני מכירה יקרא את שכתבתי, הוא ידע עליי ידע מי אני - גם כאלו שאני מאפשרת להם לדעת וגם כאלו שלא. לא רוצה! 

אז מה עושים?

מפסיקים לכתוב?

לא נראה לי שאני מסוגלת... אולי אני אתחיל מההתחלה? 

דף חדש ( תרתי משמע ). כותבת ללא זהות. יכולה להיות מי שאני רק רוצה, לומר כל שעולה ברוחי. מי ידע שזו אני? 

עכשיו יותר מתמיד צריך להזהר במה שכותבים. החוק הטיפשי הזה, שבצורה מסוגננת ודיפלומטית אוסר עליך לדבר. מדינה דמוקרטית... בתחת שלי! 

הינה.. ממש עכשיו עוברות לי כל כך הרבה מחשבות בראש, כל כך הרבה דברים שאני רוצה לכתוב ולהגיד בקול, אבל זה פשוט לא מצליח לעבור ליידי ביטוי. זה לא עובר את מחסום האבסטרקטיות - זה נשאר לו אי שם בראש המעוות שלי ולא מצליח להיוולד אל העולם. 

בא לי לומר מה שאני חושבת על החוק החדש שנותן יד חופשית לכל אחד להעלב מכל מה שכותבים ועוד לדרוש על זה מאות אלפי שקלים.  או ההצעה שתפסה תפנית מעצבנת לגבי חוק השיכון שרצו לעזור למעוטי היכולת. פתאום זה הפך להיות עזרה לחרדים ממופצצי ילדים שבוחרים לא ללכת לעבוד. 

אם לוקחים לנו את הקול, ולוקחים לנו את הבית... מה הלאה? מדינה דמוקרטית בתחת שלי!

ואם לא יהיה לי אכפת.. שידעו. כולם יכולים לדעת.

זו אני! take it or leave it!!!!