מוכנה להשבע ששכחתי מקיומו של הבלוג.
זה ממש מוזר.
פתאום קראתי את כל הפוסטים שלי בבת אחת לפי הסדר,
והכל תפס גוון אחר.
פתאום קלטתי שעברו 3 שנים.
הבנתי את הבעיתיות האמיתית של הזמן.
לא משנה כמה נחשוב עליו,
כמה ננסה לחסוך, לנצל, למשוך את הזמן,
בכל זאת נקלוט פתאום
שעברו כמה שנים מהפעם האחרונה שבאמת היינו שם.
זה כ"כ מוזר.
אני יודעת שכבר מזמן עברתי את התחנה הזאת,
לא נשאר ממנה כמעט כלום.
אבל אני בכל זאת מרגישה שאני יכולה ברגע
לחזור...
אין שום סיכוי שמחר אני חוזרת לשם.
הם דחקו אותי אל הפינה
ואולי זו רק אני
שרואה הכל
כל כך שלילי.
"כן הבעיה רק בך- את יודעת "
זה מה שהוא אמר.
שילך להזדיין!
באמת.
ברור שהבעיה רק בי.
זה כל העניין.
אז אולי תיתן לי ללכת?
זה מן קטע כזה אצלי- להכנס לדברים חסרי סיכוי,
רק כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה להכנס אליהם,
ואז,
שניה לפני השיא-
פשוט לברוח.
זה כאילו נורא מאתגר להצליח לברוח מהאמצע.
אבל מרגיש ממש רע בסופו של דבר...
אז מה בדיוק אני הולכת לעשות עכשיו?!
עוד ראש, לשים את הפלאפון על שקט- שוב יקיצה טבעית?
או שאני באמת מתכוונת לארוז עכשיו תיק לשבוע וחצי, לחשוב על כל מה שאסור לי לשכוח מחר,
וליסוע בשעה הזויה רחוק למדבר?
אני ממש מתפתה מהאפשרות הראשונה.
רק שאין לי כוח להרגיש אשמה.
אולי אני אברח לאנשהו ואעלם לאיזה כמה שבועות?
זו באמת נשמעת לי כרגע אופציה לגיטימית.
הזוי משהו.
לילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סתם_1