| 5/2009
רצח בקיבוץ
הכותרת שבחרתי היא די בנאלית במבט ראשון. אין בה את משחקי המילים הרגילים, או רפרנס ליצירה ספרותית, והיא אינה פראפראזה מתחכמת על ציטוט מפורסם. אלא שתי מילים פשוטות המתארות את הדברים כהוויתם (ולמען הדיוק ההיסטורי והמשפטי, מדובר על "נסיון רצח", וגם התאבדות, אבל על פי סולם הערכים שלי, נסיון רצח אינו שונה מרצח).
אז מה, כשהאקדחים רועמים המוזות שותקות?
אבל במבט נוסף הכותרת אינה בנאלית כלל וכלל. אולי צריך להיות קיבוצניק כדי להיות ער לצרימה, לאוקסימורוניות, לחיבור הבלתי נתפס בין שתי המילים הללו, בין הגיהנום לגן העדן. לא בדקתי את זה באופן מדעי, אבל אני די משוכנע שלאורך השנים, שכיחות מעשי הרצח בחברה הקיבוצית נמוכה משמעותית מבחברה הכללית, וכנראה שלא במקרה. לא שאין רעות חולות אחרות בקיבוץ, וגם הוא אינו חף מזוועות כמו אלימות, אונס, פדופיליה, שחיתות ומרמה. אבל "אלימות רחוב", וכמובן רצח, אינם חלק מהנוף הירוק והשליו.
אני לא רוצה להתייחס לאירוע הספציפי, נסיבותיו, סיבותיו, משתתפיו וכו'. הנושא עדיין טרי ביותר ומדמם, תרתי משמע, ו"המת מוטל לפנינו". אני כן רוצה לדבר על התחושות שמציפות את הקיבוצניק, בהווה ובעבר, כשאירוע כזה מכה בקהילתו.
גם אנשים שאינם קיבוצניקים, מגיבים אחרת לפשע בקיבוץ. יש את המגיבים האוטומטיים, הששים אלי מקלדת, שמיד משחררים לאוויר את נפיחותיהם המילוליות בנוסח "חברה רקובה" ו"זה לא מפתיע". אחרים אולי יגיבו בתימהון ובעצב, אבל כולם כמעט יסכימו שאין זה מחזה נפוץ.
ואיך מגיב הקיבוצניק? כשהאירוע מתרחש בקיבוץ אחר, הוא מגלה עניין מיוחד, עוקב אחר הדיווחים ובשלב הבא חש בושה מסויימת על כך שזה קרה בקיבוץ, ועל כך שהחברה הקיבוצית שוב הוכתמה. בסוף היום הוא כבר שב לשגרתו. וגם אם חולפת מחשבה בראשו שאולי זה יכול לקרות גם אצלו, הוא מיד מנפנף אותה החוצה.
אז איך הוא מגיב כשהבלתי-ייאמן מתפוצץ על סף דלתו? דבר אחד בטוח: אין לו תגובה מוכנה מראש. כי איך זה יתכן שאצלנו... ולא היה דבר כזה מעולם... ולכן, כשזה קורה, התחושות באות אליו ללא בקרה, ללא סינון וללא הגנות מוקדמות. פצצה לפנים.
מיד לאחר שאתה מוודא כי יקיריך אינם מעורבים (דבר שהיה מעורר תחושות ידועות), שתיים מהראשונות בתור לחבוט בך הן הבושה והמבוכה. לפתע מכה בך ההבנה ש"תם עידן התמימות", והקיבוץ שלך כבר לא יהיה כשהיה. הוא הוכתם. הקהילה שלך כבר אינה שונה, ייחודית, טהורה ומיוחדת. חישבו על תחושתכם לאחר ההתנקשות בראש הממשלה, כשהישראלים הבינו שהם כעת עם ככל העמים. ככה בדיוק, ויותר.
רמת הכובש, קיבוץ ותיק ורב זכויות ככל שהוא, אינו מן הקיבוצים המפורסמים. בקשו מכמה ישראלים אקראיים לשלוף מזכרונם שמות של 10 קיבוצים שהם שמעו עליהם, ורמת הכובש לא יהיה ביניהם. אז עכשיו הם שמעו, ועכשיו הם אולי גם יזכרו: "אה כן, זה הקיבוץ שבו ההוא ניסה לרצוח את ההוא והתאבד".
אכן, כניסה מפוארת לתודעה הקולקטיבית: לא מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט וקורבנותיהן, לא חיפוש הנשק הגדול והביקור של בן גוריון בקיבוץ בעקבותיו, לא מלחמת השחרור, לא מפעל הגומי המצליח ואפילו לא גן הפקאן המפורסם (או כפי ששמעתי פעם: "רמת הכובש? אה, זה הקיבוץ הזה שליד גן הפקאן?") לא. מהיום זה "הקיבוץ שבו ההוא ירה בהוא".
אני מגזים? תנסו להיזכר מתי אי פעם שמעתם את השם "שומרת" ללא הקידומת הנצחית "האונס ב-".
"עירונים" (=לא קיבוצניקים) לא תמיד מבינים זאת, אך קיבוצניקים, גם לשעבר, תופסים את הקיבוץ כולו כביתם. ולא במובן המטאפורי הרגיל ("ישראל היא הבית שלי" וכאלה), ולא במובן הציני, אלא כבית ממש. לא במקרה נקראים הבתים בקיבוץ "חדרים". גם היום, כשמדובר בקוטג'ים מרווחים, מרובי חדרים, יש כאלה (גם אני) שעדיין קוראים להם "חדר". כי זה מה שהם: חדרים בתוך הבית הגדול שהוא הקיבוץ.
אני זוכר למשל מקרה בו זוגתי (שאינה קיבוצניקית) התקשרה אלי יום אחד בדיוק כשנכנסתי עם האוטו בשער הקיבוץ.
- "איפה אתה?", היא התעניינה.
- "בדיוק הגעתי הביתה", עניתי.
- "מה שלום החתולים?"
- "אה, לא", הסברתי. "רק נכנסתי לקיבוץ, עוד לא הגעתי לבית שלנו".
וכשאירוע כמו הטרגדיה של אתמול מכה בבית שלך, אתה מגיב בדיוק כאילו התרחש פשע, ובכן, בתוך הבית שלך. אפילו אם היורה הוא אדם שלא החלפת איתו מילה ב-10 השנים האחרונות לפחות, ואפילו אם היה אדם זר לחלוטין.
ועכשיו כולם ידברו וידברו, וכולם יפשפשו במוחם אחר מילים גדולות ומרשימות (כן, גם אני, שלא תחשבו שאני חסר מודעות עצמית לחלוטין). וכולם ישלפו זכרונות, ויחליפו תובנות, וירקמו פרופילים פסיכולוגיים ותיאוריות קונספירציה ו"איפה היית כשזה קרה ואיך שמעת". וידברו על ההפרטה והשלכותיה, ואיפה טעינו ואיך לא ראינו ולמה לא עשינו. וחלק יאמרו ש"הכתובת היתה על הקיר", ואחרים יגידו ש"אי אפשר היה לחזות את זה".
אלה ידברו גבוהה על "הפירות הרקובים של הקפיטליזם החזירי" או שמא "הפירות הקפיטליסטיים של החזירות הרקובה", ואלה ידברו לא-פחות-גבוהה על "הערכים שהיו ואינם עוד" ועל "התפוררות החברה הקיבוצית והערבות ההדדית". ומתנגדי ההפרטה יעלוזו וייצאו במחול ה"אמרנו לכם", ותומכיה יתיישבו לנסח כתבי הגנה. המשכילים יידומו והטפשים יקשקשו באזני הכתבים. ואולי ילדה קטנה יחידה ותמה תעמוד, בשמלה אדומה אלא מה, ותשאל "למה?".
אך בשוך המהומה, כשהעשן יתפזר, יידומו הדי הירי, יישטף הדם והחיים ישובו פחות או יותר למסלולם, יישארו שני קורבנות, שתי משפחות המומות וכואבות, ושתי מילים בלתי נתפסות: רצח בקיבוץ.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
