| 3/2010
כאן קבורים בכיף
כשהייתי בתיכון, קראתי את "Cemetery World" - ספרו של קליפורד ד. סימאק (שמו של הספר במהדורתו העברית נשמע מרשים יותר: "העולם שהיה לבית עלמין"). הספר אינו מהחשובים (או הטובים) מבין ספריו של סימאק, אבל הוא הותיר עלי בזמנו רושם עצום.
עלילת הספר מתרחשת כ-10,000 שנה קדימה בעתיד (למי שטרם שמע על ק.ד. סימאק, אנו עוסקים בסוגת המדע הבדיוני), כאשר לאחר אלפי שנים של מלחמות איומות, נטשו בני האדם את כדור הארץ ועברו להתיישב בעולמות אחרים. אף אחד כבר לא מבקר יותר בכדור הארץ, ובני האדם רק שולחים לשם את מתיהם כדי לקבור אותם. כתוצאה מכך, עולמנו הוא למעשה בית עלמין אחד עצום, עם חלקות קברים המשתרעות על פני ארצות שלמות.
עלילת הספר לא חשובה. מה שהותיר עלי רושם זו התפאורה של העולם שהיה לבית עלמין. כנער, אני זוכר שחילחלה אלי לראשונה ההבנה כי קיימת בעייתיות קשה בטקס הקבורה המסורתי: מתישהו פשוט ייגמר לנו המקום! בני האדם בספרו של סימאק מצאו פתרון מצוין לעניין הזה: שטחיו העצומים של כדור הארץ הנטוש מאפשרים להדחיק את הבעייה לכמה מאות-אלפי או מיליוני שנים, ו/או עד שיימצא כוכב נטוש אחר. כמי שעדיין דחוסים פה על הכוכב הזה, לנו אין את הפריבילגיה הזאת.
וכל ההקדמה הזאת נועדה כדי להבהיר עד כמה מקוממת ומעצבנת ההתעסקות באותו בית קברות עתיק באשקלון.
הנה לכם עוד פרדוקס ישראלי מצוי, שאפילו קליפורד סימאק לא היה מצליח להגות בדמיונו: עם מצוקת שטחי הקבורה בישראל, אפשר לחשוב שיש לנו את הלוקסוס לנהל ויכוח כל כך סוער על גורלו של בית עלמין עתיק. הרי תכף נגמר לנו המקום לטמון בו את המתים שלנו, ומה שמעסיק אותנו עכשיו אלה כמה חבר'ה קדומים, שאם היו יודעים איזו מהומה מתחוללת סביבם, ודאי היו מתהפכים בקברם. זאת כמובן בהנחה שאף אברך, או להבדיל, ארכיאולוג, לא אוחז כרגע בעצמותיהם.
כן, אני יודע, יש אלתורים כמו קבורה בקומות וקבורה בעמידה, אבל מתישהו, אפילו אם זה יהיה עוד כמה עשרות שנים, נצטרך להתמודד עם עולם שהיה לבית עלמין. זו אמת פיזיקלית, מה לעשות. "שטח שנקבר לא יוחזר" ובתי קברות הם מרחבים שנגזר עליהם להישאר כאלה לפחות עד קץ התרבות שלנו. לא יודע אם אהיה פה כדי לראות, אבל אני סקרן מאוד לראות את תשובת גאוני-הדת של העתיד לקושייה הפיזיקלית הזאת. וכל זה, כמובן, מעמיד באור מאוד מגוחך את פרשת אתר הקבורה העתיק באשקלון.
אחת הבעיות של תרבותנו המודרנית, היא שאיבדנו את היכולת לשכוח. כושר השימור (וגם השיחזור!) של הציוויליזציה שלנו הוא חסר תקדים בהיסטוריה. שום דבר בה לא הולך לאיבוד: כל אות שנכתבה, תמונה שצולמה או מבנה שהוקם (וגם אם נהרס - הוא משתמר בתכניות שלו, בתמונות, בסרטים ובכתובים). בנוסף, הממשלות חזקות יותר, החוקים נאכפים ביעילות רבה יותר מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה. ומה התוצאה? טוב, אתם כבר יודעים: עצמות יבשות בנות אלפי שנים, שקובעות את גורלנו כאן ועכשיו.
אז מה? להתעלם מממצאים עתיקים? לרמוס ללא הבחנה בתי קברות קדומים עם בולדוזרים? חלילה. אסור לנהוג בקלות ראש או בחוסר רגישות בקברים עתיקים, אבל בסופו של דבר, בעיקר לנוכח מצוקת המקום המסתמנת, צריך לעשות סדר עדיפויות. והסדר שלי, ואני בטוח שגם של רבים אחרים, הוא די פשוט: קודם החיים, אחר כך המתים ה"עכשוויים", ובסוף המתים העתיקים. בכל ויכוח אני תמיד מנסה להבין את הצד האחר, אבל באמת שאני שובר את הראש ולא מצליח להבין איך אפשר להעמיד סדר עדיפויות אחר. לכן ברור שלא מדובר בדיון עקרוני, אלא בעוד מאבק כוח מיותר שכולם יפסידו בו.
ואגב, הטיעון הכי מעניין שנזרק לאוויר בוויכוח הזה, הוא שאנחנו חייבים להגן גם על קברים של גויים, כי אחרת לא נוכל לזעוק כשבמדינות אחרות יבקשו להרוס בתי קברות של יהודים. אפשר לנפנף את זה כעוד התפלפלות מתחכמת של דוסים, אבל האמת? טיעון מעולה. אלא שהוא יוצא מנקודת הנחה שבאותן מדינות סדרי העדיפויות זהים לשלנו - דהיינו, שהמתים קודמים לחיים. ואני לא בטוח שזה ככה. האפקט העיקרי של הטיעון הזה, הוא בכך ששוב מצטיירת מדינת ישראל כמי שמקדשת את המוות ומעדיפה אותו על פני החיים. וזה בטח לא יועיל לנו. בשום דבר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
